כשהתחלנו לתכנן את הטיול, ודאי שלא לקחנו בחשבון שווירוס נוראי יתפרץ ויאיים להשתלט על העולם. כרגע החלטנו שאנחנו ממשיכים בתכנון כרגיל ויש תכנית אלטרנטיבית, למקרה שהקורונה ימשיך להתפשט.
כיון שהתכנית המקורית שלנו הייתה לטייל באירופה, נשארנו עם החלק הראשון של התכנון. ביולי הקרוב נתחיל את המסע בחודש ביוון, בבית ששכרנו בפלופונס. אני מתרגשת רק לכתוב את זה!! אני מוצאת את עצמי כמה פעמים במהלך השבוע "מטיילת" על המפה של גוגל earth, כאילו אני כבר שם.
המשך הטיול, המסע למזרח שמתוכנן להתחיל בהודו, הוא קצת יותר מורכב והפרטים עדיין לא סגורים. אכתוב על כך בהמשך.
הרעיון התחיל לנקר לי בראש בשלוש השנים האחרונות. החלום תמיד היה שם, ערטילאי ועמום, עוד משנות העשרים שלי והביקור החפוז במזרח, אבל בשנים האחרונות בער בי יותר מתמיד. הרגשתי שהשגרה מכריעה אותי, שמתות לי רקמות בגוף מרוב העשייה הסיזיפית הזו של לקום בבוקר, להילחץ, להכין סנדויצ'ים, לצעוק על הילדים, להיות יפה וחיננית ושירותית לכל העולם חוץ מאשר לעצמי. בערב סיזיפוס חוזר ביג טיים עם מטלות בבית שלא נגמרות ומריבות עם הילדים ואפס זמן איכות עם האיש שלי, מלבד לוגיסטיקה ושיחות סרק.
נכון, לא הכל כבד ומעיק. יש, כמובן, הרבה שמחות. הרבה רגעי נחת, רגעי אושר וסיפוק וגאווה ואהבה, הרבה אהבה. אבל אלה רק רגעים, שצריך לקושש אותם, לאסוף אותם ולשמור בצנצנת, כמו גחליליות בחושך, שמדי פעם מרימים, מחייכים בנוסטלגיה ומחזירים לאותו המקום. אני מרגישה שהיום אני רוצה וזקוקה ליותר.
כבר כמה שנים שאני עוקבת אחרי הבלוג של הללי. ללא ספק, היא מקור השראה מאד משמעותי עבורי. לפני כשנתיים, כשהייתה בארץ, השתתפתי במפגש בו סיפרה על חייה ועל הבחירה שעשתה עבור עצמה וילדיה. אחד המשפטים שאמרה נתקע לי בראש: אני רוצה להיות מאושרת תשעים וחמישה אחוז מהזמן.
באותו הזמן, האיש שלי לא היה בשל לעזוב את אזור הנוחות שלנו ולצאת לדרך שיש בה הרבה סימני שאלה ולא מעט חורים שחורים. לאן ניסע, איפה נגור, מה נעשה עם הבית שלנו בארץ, איך יהיה עם הילדים/העבודה/הבית ספר, איך נעביר את הזמן, מה יהיה עם כסף, מה יהיה עם מחלות, איך לא נשתעמם ועוד הרבה שאלות שגם בשלב המתקדם בו אנחנו נמצאים היום, נותרו ללא מענה.
בשנתיים האחרונות עשינו דרך משותפת, האיש שלי ואני. הרבה מאד שיחות, לבטים, פחדים, בעיות ופתרונות, שאלות ותשובות. פינג-פונג זוגי במיטבו. בנקודת זמן מסוימת הבשילה ההזדמנות ולאושרי הגדול קיבלתי מהאיש שלי את האור הירוק לצאת לדרך ולהתחיל לתכנן.
אני מאמינה גדולה במשפט שדברים קורים כשהם צריכים לקרות, ולא רגע אחד לפני.
מסתמן שגם המסע הזה שלנו מגיע בזמן שבו אנחנו מוכנים אליו כזוג וכמשפחה.
בפוסט הבא אמשיך לשתף אתכם בהיערכות הלוגיסטית והרגשית. הלוואי שעד אז ימצאו חיסון לקורונה.
שבוע מבורך,
שיר
