אימא שלי נורא אהבה "טירמיסו".
"זה מתגלש לי בגרון" היא נהגה לומר. ואני תוהה איך וכמה זה השפיע עלי בבחירת הטיול שנקרא בשם "טירמיסו".
שנים לחשה בי תשוקה שלא הפסיקה לבעור: לראות את איטליה.
אבל איך אומרים? האדם מתכנן-ואלוהים צוחק. משנה לשנה העניין נדחה. בכל פעם שחשבתי –הנה השנה אני נוסעת, פתאום צץ משהו אחר והתכנית נדחתה. אתם מכירים את זה?
והנשמה שלי המשיכה לבקש: אני רוצה טיול! קחי אותי לאיטליה!
למה דווקא איטליה , באמת שאין לי מושג, אבל הבקשה הייתה צלולה וברורה.
והשנה סוף סוף- החלום התגשם.
מה שמדהים אותי זה כמה היה לי קשה להגיד "כן" לטיול הזה.
רציתי איטליה-אבל בתנאים אחרים: רציתי לטייל באופן עצמאי, בקצב שלי, בחברה מצומצמת של חברים, וזה לא הסתייע.
נותרה הברירה לקחת טיול מאורגן או שוב לוותר.
משהו בי ממש התנגד לטיול מאורגן.
זה כל כך לא הסגנון שלי ויתור על דרגות חופש ועצמאות והרבה אי וודאות: לגבי הרכב הקבוצה, טיב המדריך, ובכלל, לא אוהבת את האינטנסיביות של "לגעת" לסמן "וי" ולרוץ הלאה ליעד הבא, כפי שנהוג בטיולים כאלה.
כמעט כמעט שוויתרתי.
אבל הנשמה שלי לא ויתרה וממש צעקה בתוכי, כל כך חזק שפחדתי שהשכנים ישמעו..: "אני רוצה טיול לאיטליה ואת תיקחי אותי לשם גם אם זה יהיה בטיול מאורגן!"
נכנעתי. נרשמתי. שילמתי.
בדרך כלל כשאני מגיעה לקבוצה חדשה, אני מזהה בתוכי סוג של התרגשות. עם אלמנטים של סקרנות ושמחה לקראת הבאות מצד אחד- ושל מתח מצד שני. הילדה הפנימית שלי משחררת אנרגיות חרדתיות (האם יאהבו אותי?).
לדעת למצוא מקום בקבוצה חדשה זו תורה שלימה והחיים מזמנים לי בלי סוף שיעורים ללמוד אותה..
מה שעוזר לי בדרך כלל לרסן את החרדה שצצה ועולה בכל סיטואציה כזו מחדש הוא לגייס בתוכי את עמדת המתבונן ולשאול שאלות.
כמה זוגות מונה הקבוצה? כמה הגיעו ללא בן/בת זוג? האם יש "קליקות"-חבורות שהגיעו יחד מראש? מה מאפיין את הרוב? מי יוצא דופן? מאין האנשים? האם מרבים לטייל?
מיהם האנשים שאני מזהה ככאלו שיכול להיות לי יותר עניין משותף איתם? על יד מי ואיפה אני רוצה לשבת? מה יקרה אם אצא מאזור הנוחות שלי?
הקבוצה התבררה כנעימה ואיכותית. ההדרכה מצויינת, רק האינטנסיביות של הטיול היתה לי מאתגרת במיוחד. חזרתי בלי נשימה..
המקומות שטיילנו בהם נבחרו "בפינצטה", פנינה אחר פנינה, שילוב נהדר בין הרים וערים, טבע ותרבות: אגם גארדה, אי התחרה,הדולומיטים, ונציה ועוד..
אטליה היא פסגה של אסתטיות במלוא מובן המילה: הנוף, הארכיטקטורה, הביגוד, האוכל, המוסיקליות של השפה, הכל כל כך יפה!
הלב שלי גואה ומתרחב מכל היופי הזה ובא לי לצעוק "מה גדלו מעשיך יה".
ואיטליה, הו איטליה היפה קוראת לי לשוב אליה …
