בשנה הרביעית שלי בלימודי העיצוב התעסקתי באחד הפרויקטים בדואליות שבין המופנם למוחצן. בין האישה שבפנים לבין זו שבחוץ. זו הייתה גם השנה בה התחיל תהליך הפרידה שלי מבן זוגי לשעבר. מיותר לציין שכאדם הטוטאלי שאני, שקעתי עמוק בתוך הפרויקט והצפתי דרכו את כל התחושות והרגשות שהציפו אותי באותם ימים.
אחד הדברים שדיברתי עליהם המון במהלך הקורס הנ"ל היו הקושי שלי ל"עבור הלאה". התעמקתי בנושא ה"קליפה" החיצונית שלי, כמו קליפת הביצה, זו שמגינה עליי מצד אחד, שומרת אותי במקום בטוח ובאותה נשימה שברירית ועדינה, מסתכנת בסדקים מכל מגע קטן ועד ניפוץ מוחלט.
עברו שלוש שנים מאז. עברו חיים שלמים מאז. בימים האחרונים אני נוכחת לגלות שישנם הרגלים שקשה באמת לשחרר. מצד אחד, למדתי על עצמי המון בשנים האלו. נפלתי וקמתי, הרסתי ובניתי, בכיתי וצחקתי, נחלשתי ואז התחזקתי שוב. הייתם חושבים שזה אמור היה להציב אותי במקום יציב יותר, משוחרר יותר, בטוח יותר, גם אני. מסתבר שזה קצת יותר מורכב.
אני אנסה להסביר את עצמי. כשהתגרשתי, הרצון הכי חזק שלי היה ללמוד לשחרר. לקחת נשימה עמוקה ולתת לדברים לעבור לידי, לא להתרגש יותר מדי מכל דבר, לא לקחת ללב, ל"דפדף". המכשול הכי גדול שלי, מבחינתי, היה ללמוד לחזק את ה"קליפה" שלי כך שלא כל דבר שיעבור לידה ישאיר את חותמו עליה. הדיסוננס ברור: מצד אחד אני לומדת לשחרר ומתוך המקום הזה לומדת גם להיפתח לאנשים/מצבים/סיטואציות שעלולים בין יתר הדברים הנפלאים גם לפגוע בי, ובאותה נשימה שבה אני מפילה חומות אני עובדת קשה לחזק את ה"מעטפת" שלי כך שלא כל דבר קטן ישאיר בי סימן ויעשה שמות בנשמתי. מצד אחד לבטוח באנשים ולהיחשף אליהם, מצד שני להגן על נפשי מכאב.
במו ידיי יצרתי מצב בלתי אפשרי. אני נורא רוצה להתאהב, נורא מפחדת. אני יכולה ל"זרום" בכל דרך אפשרית עם גבר, מבלה, נהנית, צוחקת, שותה, מזדיינת אבל את המקום היחידי שבאמת חשוב שאשחרר, הלב שלי, אני לא מצליחה. המעטפת שלי, זו שנראית כל כך קלילה ופשוטה היא למעשה יציקת בטון מאסיבית שלא מאפשרת לאף אחד לחדור פנימה.
ברגעים המעטים שאני כן מאפשרת חרך קטן במעטה הקשיחות, אני מרגישה כאילו הנפש שלי לא מצליחה להתמודד. היא נאבקת, היא משתוללת, היא מרפה, היא נלחצת, היא צוחקת, היא בוכה, היא משתגעת קלות והיא עושה את כל זה בטווח זמן מאוד קצר כי היא בעצמה לא יודעת מתי אאפשר לה שוב להרגיש כך, והיא די בטוחה שבקרוב מאוד היא תהיה שוב לבד. כי לבד, זה הכי בטוח.
רוצה לאהוב. רוצה להיות נאהבת. As simple as that
בחודש האחרון הבנתי שבכדי להגיע למקום הזה, בשביל להיות נאהבת באמת, אבל באמת! בדיוק כמו שאני רוצה, אני חייבת להפשיט את עצמי מהגנות. לשים את עצמי ערומה לגמרי במרכז הזירה ולהיות מוכנה להיחבל. בין אם זה שריטות קלות או פציעות עמוקות יותר. זו ככל הנראה הדרך למקום הנשגב הזה שאותו אני מחפשת. הרעיון הוא לא להפיל את החומה לגמרי. לא לשבור את הקליפה שלי, פשוט להגמיש אותה, להחליף חומר. אם בתחילה התייחסתי אליה כמו אל קליפת ביצה – שברירית ועדינה שכל מגע קטן שובר אותה ומשם היא התכסתה ביציקות של בטון בלתי חדיר, הגיע הזמן לחזור למשחקי הילדות ולהתחיל לעבוד קצת עם פלסטלינה. גמישות החומר. כן, יש מעטה, אבל הוא גמיש ומשתנה. כן, כל נגיעה קטנה תשאיר בו סימן אבל באותה נשימה ובהינף יד בכוחי לעצב אותו מחדש. לרכך אותו, לייצב אותו, להחליק אותו, לחספס קצת – לדאוג להתאים אותו לסיטואציה ולרצונות שלי.
ויש עוד משהו חשוב שלמדתי מכל התהליך הזה
אולי אחד החשובים – אני כל הזמן מדברת על שליטה, על ההתנהלות שלי בעולם בו אני לא מסוגלת לנהל כל דבר שקורה סביבי, אבל יש שני דברים שאסור לי לתת להם את היכולת לנהל אותי, אני לא יכולה להעניק להם את האפשרות להכתיב את תנועותיי – האגו והפחד. האגו שלי, שבלא מעט מהפעמים בהם אני פוגשת כבר בחור שיכול להיות בעל פוטנציאל, מונע ממני להרפות מעט מהפאסון הקשוח שלי כדי שחלילה זה לא יתפרש בצורה כלשהי כ"חולשה", והפחד הזה, שמלווה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי, הפחד להיפגע. רק שלא אפגע. ושוב, בדיוק כמו בפתיחה, הדואליות הזו בין כיבוש הרגשות להרפיה. משחקי השליטה שלי עם עצמי. לשחרר את הפחד, להניח לאגו, לא לתת להם לנהל אותי אבל באותה נשימה לא להגזים עם השליטה בהם. פשוט להניח לזה. להוציא אותם מלקסיקון הרגשות שלי. אין אגו, אין פחד. שקט.
זה לא צריך להיות קשה מדי. בתוך תוכי ברור לי לגמרי שכשיגיע הגבר שלי, זה לא יהיה מסובך. כל המלל הזה, ה"חפירות", השאלות, התהיות – הכול ייעלם. כל החלקים של הפאזל המורכב הזה יתיישבו במקומם הטבעי ויתחברו לתמונה אחת כמעט מושלמת (כן, כמעט, אני עדיין ריאלית, או צינית, איך שתקראו לזה), אבל "כמעט מושלם" זה השחור החדש, שתדעו.
