הפוסט הזה מתבשל אצלי כבר תקופה. אני כותבת ומשחררת אותו לאוויר העולם ברגעיו הראשונים של השבוע החדש.
זהו פוסט הודיה על הקהילה שסביבי, קהילה של אנשים שעוטפת אותי ואת המשפחה שלי.
זה התחיל בחינוך. כולנו רצינו יותר. כך הכרנו.
את החינוך האמיתי, הערכים והמהות של חברי הקהילה שלי, אני מרגישה כעת על בשרי.
זהו מעגל עוטף של חברים ומכרים, של הורים לכיתה וחברי קהילה בדרגות קרבה שונות.
בזכותם אני מרגישה שאנחנו, כמשפחה, לא לבד.
הם טוו לנו רשת תומכת, סוללת גיבוי, צבא שלם שעומד מאחורינו, מחזק אותנו בעודנו בתנועה ובו זמנית מוכן לתפוס אותנו אם ניפול קצת.
הם שדואגים לילד שלי, בכל יום עם סיום בית הספר, עוטפים אותו ונותנים לו תחושת בטחון, חברות ואפשרות לחלוק את שעל ליבו.
הם, שמתארגנים ומתגייסים לבשל בעבורנו, כדי להקל, לפנק ולאפשר לי להתרכז בטיפולים, במנוחה, וגם בזמן חופשי לנפש.
הם שמפתיעים בעוגה, בממתק לשבת לילדים, בפתק מחזק, בפרפר, יצירת פלסטלינה או כל כוונה שמצאה דרכה אל הלב.
הם שמתעניינים ומעודדים ומוכנים גם לימים שאין לי כח או רצון לענות.
הן, שעוזרות לי מנסיונן, לקשור כיסויי ראש, להתאים לעצמי מראה שיהיה לי בו נח ונעים ובו זמנית מקבלות אותי גם בלי, כפי שאני.
הן, שעושות תורות, לאוורר ולשמח אותי, בהליכה, במריחת לק, בפעילות יצירה, בארוחת בוקר חברית.
ההתגייסות האנושית הזו, עוצמתה, היקפה ומהותה ממלאים ועוטפים אותנו.
בעולם שתחושת ההתבדלות הולכת ומקצינה, כשאנשים מונעים יותר ויותר מאינטרסים ומדד האגואיזם עולה,
הקהילה התומכת שלי היא כמו מובלעת של טוב לב, של עולם שנותרו בו ערכים שורשיים של שותפות, אהבת הזולת, תרומה וערבות הדדית.
לפני כשבוע הוזמנתי להפרשת חלה בה נכחו נשות קהילה. כשקיבלתי את ההזמנה, ראיתי שמדובר ביומיים אחרי טיפול והנחתי שסביר ולא ארגיש מספיק טוב לבוא למרות שמאד רציתי. לשמחתי ולהפתעתי, התופעות של הטיפול אחרו להגיע וזיכו אותי בערב הזה.
בחרתי במילה 'זיכו', לא במקרה.
תחושת השבטיות הנשית שהיתה שם, החיבוק, זה שבגוף וזה שבשיח. בית מלא אהבה ונשיות, מלא בהבנה אמיתית של המשמעות והאחריות של החולי הקשה הזה כבעלת משפחה, כאם לילדים קטנים.
קיבלתי את ברכת הבריאות מנשות השבט שלי. התרגשתי הרבה והתביישתי קצת. אני לא אוהבת להיות מרכז תשומת הלב. ומודה שגם הפעם הראשונה נטולת מחלפות ראשי בפומבי היה משהו שפחדתי ממנו.
אבל לא רציתי שהערב הזה יסתיים.
היתה בו חברות ונחמה וחיוך ותמיכה, הרבה צחוקים מתוקים ומעט דמעות מלוחות
היתה בו ברכה ומהות ותחושת קדושה וייחוד
היתה בו עוצמה של שבטיות נשית, תחושה של בית ומשפחה.
כימותרפיה של אהבה.
זהו פוסט הודיה על הקהילה שסביבי, קהילה של אנשים שעוטפת אותי ואת המשפחה שלי
זכינו בכם.
תבורכו.