אני לא מיוחדת (כאילו, אני כן, אבל אני לא)
לא המצאתי את התשישות,
את חוסר השינה
את חוסר הסבלנות
את התחושה שלהיות אמא זו העבודה הכי סיזיפית שיש.
לא המצאתי את העצבים
את רגשות האשם על העצבים
את הצעקות,
את השניה שבאה אחריהן, כשהחרטה דופקת בדלת.
אני לא הראשונה שרוצה לברוח
שרוצה כמה ימים לעצמי. לדאוג רק לעצמי, לישון, לא להתחשב באף אחד, לישון, ללכת לשירותים לבד, לישון, לשתות אלכוהול בלי לחשב מתי הוא ינק לאחרונה, לישון, לאכול לבד ולישון.
אני לא היחידה שמטורפת עליהם בעיקר כשהם ישנים, שמאוהבת בהם בעיקר כשהם בגן ושרוצה למחוץ אותם בנשיקות וחיבוקים בשברי הרגעים כשהם מתנהגים יפה.
אני לא יחידת הסגולה היחידה, שמג'נגלת בין שלושה (בנים, מיינד יו), עבודה, לילות לבנים, הריון, הנקה, הריון הנקה וחוזר חלילה ושותף לדירה, שנדמה לי שפעם קראתי לו בעלי או משהו בסגנון.
ואני גם יודעת שאני גם לא היחידה שאסירת תודה על כל זה.
ולא כי צריך, אלא כי באמת.
מעמקי הלב והנשמה.
כי עברתי כל כך הרבה בחיים, עד שכבר כמעט שלא האמנתי שאגיע לכל הטוב המתיש הזה.
אז לא, אני לא מיוחדת (כאילו, אני כן, אבל אני לא) אבל אני אמא
ואני עייפה
כל כך עייפה.
רותי צוברי, "אם הדרך" 0544609256
