גדלתי וחונכתי בבית בו אימי ואבי היו הורים פעילים. שניהם עבדו, כשלאימי תפקיד בכיר יותר והכנסה גבוהה יותר. שני הורי בישלו וחילקו ביניהם את שאר מטלות הבית.
גם בשנים בהן חייתי עם אם בני היה בינינו שיתוף מלא. בניגוד לזמן לידתי שלי, אני עצמי הייתי נוכח בחדר הלידה כשבני שלי נולד ואף בחרתי לקחת חופשת לידה ארוכה כדי להיות עמו. גם בתא המשפחתי שלנו בת זוגי עבדה והרוויחה יותר ממני.
בני, יקירי, מתכונן בימים אלו להופעתו הראשונה בצופים, במסגרתה הוא שר על כך שכיום גם לנשים יש זכות הצבעה. כשדיברנו הוא אמר שהיה לו מאוד מוזר לשמוע שפעם נשים לא הצביעו.
לארגוני הנשים בעולם יש חלק חשוב בתהליך חברתי מבורך זה ההופך את המובן מאליו למציאות. עלינו להמשיך ולקדם שינויים חברתיים אלו, לשאוף ולהגיע לשוויון הזדמנויות, לכבוד לכל אדם באשר הוא, ולמיגור מעמדות בין אנשים.
שליש מהאמהות הן גרושות. זו אוכלוסיה הולכת וגדלה, ועדיין התפיסה החברתית והמדינה בחוקיה מביאים לכך שאמהות אלו, מרגע שהתגרשו, כמו כל מעמדן ותפקידן מצטמצם ומסתכם להיותן אימהות.
מרגע הגירושים, כל האחריות והעול לגידול הילדים נופל על כתפיה, וכתפיה בלבד. האב, יכול, רשאי, ואם יואיל בטובו – אך החובה, פרט לחובה הכלכלית, אינה מוטלת עליו. למרות שאין חולק על חשיבות התמיכה הכלכלית, הרי כשילד חולה יש ערך וצורך בהורה נוסף שיחלוק את הדאגה, את הריצות לרופא, וגם את ימי מחלת הילד שמרתקים אותנו לבית, והילד בודאי שירצה שאביו יהיה נוכח במשחק כדורגל, בטקס בית ספרי כזה או אחר, או במסיבת סיום.
מדוע בשנת 2012 אמהות גרושות מסכימות ומאפשרות שהמדינה תראה בהן ההורה היחיד האחראי על הילדים לאחר פרידה? איך זה שהן נטשו את המאבק על עצמאותן, על הכרה בהן כבני אדם בזכות עצמן, על החופש?
לאחרונה פורסמו המלצות ועדת שניט אשר תפקידה היה לבדוק ולהמליץ בכל הקשור להיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין.
הוועדה פרסמה דו"ח המלצות אשר משרטט את הרפורמה הנדרשת בתחום האחריות ההורית: ביטול חזקת הגיל הרך הקובע שילד עד גיל 6 יהיה בחזקת אימו, כשבמקומו תבוא שותפות של שני ההורים – יחד ולחוד – באחריותם על הילד.
המלצות דו"ח שניט אומצו על ידי שר המשפטים שהצהיר שיקדמן לחוק. יישומן יביא פתח לשינוי חברתי ותפיסתי ביחס לתפקידן של אמהות גרושות ויאפשר להן להיות אמהות, אך לא רק, על ידי חלוקת האחריות ההורית בין שני ההורים, כולל הטלת סנקציות על הורה משתמט. מתוך כך יתאפשר לכל אם להפנות משאבים גם לדברים אחרים, על פי בחירתה והעדפותיה, כמו זמן חופשי שמאפשר אויר לנשימה, זמן להתפתחות מקצועית או אישית, זמן לזוגיות חדשה, אפשרות לנוח קמעא ממירוץ החיים הבלתי פוסק שמתעצם כמה מונים כשכלולים בו ילדים.
לא ברור מדוע דווקא ארגוני הנשים, אשר הוקמו במטרה לקדם את מעמד האישה, מתנגדים.
דוגמא בולטת לכך, גם אם סמנטית, היא הגדרת אמהות גרושות בחוק כ"חד הוריות" – למרות שאבי הילדים עדיין חי, קיים וחלק מהמערך המשפחתי.
הגדרה זו מעוותת את המציאות ולמעשה מאיינת לחלוטין את הורותו של האב, אם מבחינת תפיסה, שהרי הגדרה יוצרת מציאות, ואם מבחינה מעשית – ומטילה את כל כובד האחריות ההורית רק על האם, למרות שלילד יש אבא והוא אמור להמשיך להיות אחראי לשלומם, אושרם, רווחתם וכל מחסורם, יחד עם האמא.
אכן, המדינה לא מטילה על האב שום אחריות הורית בחוק בלבד חובתו למזונות, מגדירה את האם כ"חד הורית" ומקבעת מציאות בה תפקידה היחידי של האם הוא להיות הורה. מחובתנו לשנות זאת מתוך ראית טובת הילד, זכות האב להורותו, והרחבת מעמדה החברתי של האם וזכויותיה כאדם.
גיא רוה הוא יו"ר עמותת הורות משותפת = טובת הילד .