כאב הבטן הזה מסתובב לי בגוף כבר ימים מאז שהתאשפזת. זה לא שהסיטואציה הזאת זרה לי, הרי אני מכירה אותה היטב משנים קודמות גם איתך וגם עם אבא אך לאחרונה עם כל שנה שחולפת ואני רואה אתכם קמלים לי מול העיניים, קשה לי יותר ויותר.
פתאום הגב התומך שהכרתי מתפרק, הדמעות שלי חונקות אותי ואין לי לאן לנקז אותן, הן מצטברות ומצטברות והופכות לכאב בטן אחד עצום שרוצה רק להתפוצץ.
"אני שונאת בתי חולים" סיננתי לבעלי תוך כדי שהלכנו במסדרון כאשר הגיע לאסוף אותי לאחר שכמה ימים לא החלפתי בגדים, לא ישנתי, לא צחצחתי שיניי, לא הסתרקתי והסתובבתי שם במסדרונות מחכה שתתאוששי אכולת ציפורניים ואז חשבתי לעצמי שלבטח אין אחד שאוהב בתי חולים, וזה משפט כל כך מטופש.
הקושי הוא לא בלטפל פיזית, הקושי הוא לא בחוסר השינה, הקושי הוא לא באי הנוחות של בגד שנמצא עליך כבר כמה ימים ברצף. הקושי הוא בלראות את חוסר האונים ולחפש דבק שלוש שניות שידביק לך את הלב, כי הוא מתפרק מכאבים.
אני יושבת וכותבת את זה ומחוץ למשרדי מטיילת לה ציפור קטנה על שלולית של מים כאשר היא לוגמת ממנה את שתיית הבוקר שלה ודמותה הצלולה והברורה משתקפת בשלולית ולפתע אני מקבלת פרופורציות – כמה דברים פשוטים יכולים לשמח אותנו ובו בזמן יכולים להעציב אותנו.
כאב הבטן הזה מסתובב לי בגוף כבר ימים מאז שהתאשפזת.
