אני אוהבת ספרים ישנים. אולי זה מפני שאני קצת אנרכיסטית. ועקשנית.
אני לא אוהבת שיקבעו לי.
אני לבד! אני רוצה לבד! (כמו ילדה קטנה…)
אבל למה לרדוף אחרי מה שיצא עכשיו ולפעמים גם נעלם מהמדפים בתוך זמן קצר? ולמה לזלזל במה שנכתב בעבר ונשאר כה מרשים, מענג ובעל ערך?
הנה לכם ספר שנכתב לפני מאה שנה (!) ונקרא כאילו נכתב היום.
"שַמות" של אהרון ראובני, סופר שנהנה מערכה רבה של ברנר, אך לא זכה להכרה על ידי בני דורו. תחילה הוא היה ימני ולכן הממסד השמאל של הספרות דחה אותו. אחר כך הוא הסתכסך גם עם הימין. הוא לא השתייך לשום קבוצה חברתית-פוליטית ולכן הסייג ושיח עם קהל הקוראים נמנע ממנו. הוא לא פורסם. ספריו לא זכו לביקורות או לביקורות פושרות.
מלבד זאת, הוא היה מבקר חריף, כנראה של כולם, וכך עשה לו אויבים רבים. "הוא הצליח להסתכסך עם כל אחד שבא אתו במשא ומתן", כתב יגאל שווץ באחרית דבר של הפרסום האחרון של הספר בהוצאת הספרייה החדשה, סימן קריאה, 1987.
וכל זה אף שהיה אחיו של יצחק בן צבי הנשיא השני של מדינת ישראל.
אוטודידקט, טיפוס מרדן, הוא לא מצא לעצמו מימוש במסגרת ממסדית וגם שוטט בעולם הגדול ללא אמצעים כלל.
אני חשה חיבה רבה לאיש הזה. ממרחק של כמאה שנה.
אך זאת יותר מכל בזכות "שַמות", הספר השלישי בטרילוגיה שלו "עד ירושלים" שהתפרסם בשנות ה-20 של המאה ה-20. הרומן רחב היריעה עוסק בחיי ירושלים שלפני קום המדינה, הוא כל כך לא פוליטי. הוא לא עוסק ברעיונות ובאידאות. דמויותיו הן דמויות בשר ודם ולא ייצוג של רעיונות, כפי שהיה מקובל בספרות של תקופתו. ניתן ללמוד הרבה מן הרומן "שמות" על חיי העיר ירושלים, עיר קטנה וצרה בשולי מזרח התיכון תחת השלטון התורכי.
ראובני מתאר להפליא את הדמויות השונות שמוצאם מקבוצות שונות שמאכלסות את ירושלים. לא קבוצות אתניות או פוליטיות, אלא כבני אדם. זה מה שהופך את הספר לאנושי כל כך וסוחף בקריאה.
השפה בה כותב אהרון ראובני היא שפה שונה מאוד מעברית של ימינו. אך אין הדבר מפריע לרצף הקריאה. זאת שפה בהירה, ציורית והעיקר, שפה רבת ביטוי. היא משמשת היטב את המחבר חד העין והאירוני. הוא מתבונן בדמויותיו, מכניס את הקורא לנבכי נשמתם, קצת צוחק עליהן וגם עלינו.
לאתר של מירי ליטווק – סופרת זיכרונות www.alife.co.il
לאתר הרשמי של הסופרת והמתרגמת מירי ליטווק www.mirielitvak.com
בפייסבוק: מירי ליטווק סופרת זיכרונות
