עד היום, אני מודה לשתיים מחברותיי הטובות ביותר על שהפגישו אותי עם הספר "ימי שלישי עם מורי" של הסופר מיץ' אלבום. במילה אחת – נכבשתי.
"הקורס האחרון בחייו של הפרופסור הזקן שלי התקיים פעם בשבוע, בביתו, ליד חלון חדר העבודה שלו… הכיתה נפגשה בימי שלישי, השיעור התחיל מיד אחרי ארוחת הבוקר… הקורס האחרון בחייו של הפרופסור הזקן שלי ניתן לתלמיד אחד בלבד. התלמיד הזה הייתי אני". כך פותח מיץ' אלבום את ספרו רב המכר "ימי שלישי עם מורי"; ספר כשבמרכזו אדם אחד – פרופסור מורי שוורץ – המרצה של אלבום מימיו באוניברסיטת "ברנדייס" שבבוסטון.
קיץ 1994. 16 שנה לאחר שסיים אלבום את לימודיו באוניברסיטת "ברנדייס", הוא כתב ספורט בעיתון "Detroit Free Press". הוא שרוי עד מעל לראשו בעבודתו, ובעיקר במצוד אחר אייטמים ובעשיית כסף. באותה העת, מתבשר הפרופסור מורי שוורץ כי הוא לוקה במחלת ניוון השרירים ALS ומיום ליום מחמיר מצבו. כמה חודשים מאוחר יותר, במרס 1995, מגיע צוות תכנית האירוח "נייטליין", של רשת איי.בי.סי, לביתו של מורי כדי לראיין אותו. אלבום צופה בתוכנית ונזכר בפרופסור החביב עליו; הפרופסור שאיתו ניהל בעבר שיחות נפש בזמן ההפסקות או בימי הקבלה שלו, שהתקיימו איך לא, בימי שלישי.
מכאן הכול מתגלגל. אלבום נוסע לבקר את מורי, ומה שבתחילה נראה כביקור חולים חד פעמי ומחווה לפרופסור הזקן, הופך במהרה לדבר שבשגרה. הם נפגשים בכל יום שלישי – כי הרי הם אנשי יום שלישי – ומנהלים שיחות על משמעות החיים, על מוות, על אהבה, על רחמים עצמיים, על חרטה ועוד. מורי פותח בפני אלבום את לבו ומעניק לו תובנות שרק איש מיוחד כמוהו יכול להעניק. לאט לאט נפתח אליו גם אלבום שעד עתה היה סגור ומסוגר; הוא מקשיב, מנהל איתו דיאלוג ומבין שמשהו חייב להשתנות.
ככל שחולפים המפגשים וכך גם דפי הספר, אנו נחשפים לתפישת החיים של מורי, ומגלים איש מיוחד במינו. הוא מעולם לא האמין בצורה עיוורת לכל מה שתרבות המערב "מוכרת" לנו, ומעולם לא קיבל את התרבות כמובנת מאליה. הוא ידע שלעתים היא גורמת לאנשים לא להיות שלמים עם עצמם. כשהרגיש שקשה לאלבום כשהוא מחבק אותו בתחילתו ובסופו של כל מפגש ומרעיף עליו חיבה, הוא אמר:" למה אנשים נרתעים ממגע? כשאנחנו תינוקות אנו חיים כדי שיגעו בנו. אימנו מחבקת אותנו ומערסלת אותנו".
מורי האמין באופן מוחלט באהבה. הוא חשב שאהבה מנצחת – תמיד מנצחת. הוא האמין גם שאנו צרכים לאהוב אחד את השני או עדיף שנמות; שהאנשים האומללים ביותר הם אלו שחיים ללא אהבה. גם כאשר נאבק במחלת ניוון השרירים, הוא תמיד ידע לתמוך באהוביו ובאוהביו, להקשיב להם ולהעניק להם את מלוא תשומת הלב.
גם כאשר ידע מורי כי מותו קרב הוא שמר תמיד על אופטימיות ועל חיוך. הוא אפשר לעצמו עשר דקות ביום לרחם על עצמו, בדרך כלל בבוקר, ואז חשב על היום הגדול שלפניו. הוא למד לקבל את גורלו באהבה ובהשלמה גמורה. הוא חי במלוא מובן המילה עד יומו האחרון, כי לדידו, ברגע שאתה לומד איך למות, אתה לומד איך לחיות. תובנות אלו ואחרות היו משנתו של מורי והוא חלק אותה עמנו כי כנראה היה מרצה עד יומו האחרון. מורי מת בשבת בבוקר כשהוא מוקף במשפחתו ואוהביו; שבת בבוקר של ה-4 בנובמבר 1995. הוא מת לא לפני שגולל בפני אלבום את תורתו, ושמח שאלבום הביא עמו לכל מפגש מכשיר הקלטה. בזכות מכשיר ההקלטה ובזכות כשרון הכתיבה של אלבום, זכינו גם אנחנו לכל הטוב שהיה לאיש הזה להציע.
