להיות הורים זה אתגר, בכל גיל. בזמן האחרון אני מרגישה את זה יותר, את החלק הקשה הזה בלהיות אמא מתבגרת, כל מה שקשור להורים וילדים, זה כבר לא מה שהיה פעם, כשהם היו קטנים, אולי זאת תחילת שנת הלימודים החדשה, החגים שבאים…
הילדות שלי כבר גדולות… שזה דבר מדהים, רק שאין לי יותר עם מי ללכת לבמות ביום העצמאות, להיכנס לבית הספר לצלם את הילדים בפורים, לבוא למדורות בל"ג בעומר (טוב לזה אני הכי פחות מתגעגעת…), ללכת איתם להצגות ילדים, לפסטיגל, לסרטים של דיסני, מסיבת ספר תורה, אמא של שבת, הופעות שלהן בבלט וכל הכיף הזה…
אז נכון שהיום אני כבר למדתי ליהנות מהחופש שלי, ומהטוב הזה, ונכון שזה דרך הטבע, וכך זה תמיד (כמעט תמיד..), ונכון שכל גיל והכיף שלו, אך עדיין זה מאוד חסר לי גם, ובזמנים כאלה באות המחשבות, אולי היינו צריכים להביא עוד ילד אחד, להגדיל את המשפחה, בסך הכל, אנחנו הורים צעירים, יש לנו עוד הרבה מה לתת!! (ואז מהר מאוד חוזרות המחשבות להווה, נו מה… עכשיו הייתי עם ילדים קטנים, ושוב גנים, ושוב כיתה א'??)
בגיל הזה, צריך ללכת על בהונות, צריך להיות קשובים אליהן ולצרכים שלהן, להבין אותן, לכבד, ויחד עם זאת לשים להן גבולות, המשוואה הזאת ביחד מתישה לעיתים. וגם כך, כמה שנשקיע, ניתן, נפרגן, ונבין, בסופו של דבר הילדים שלנו יגידו שאנחנו לא מבינים אותם. בגיל הזה, אין מצב בכלל לבקש מהן לסדר את החדר, לגלות לכם סוד קטן, גם אין צורך.. זה החדר שלהן, ואם נעים להן כך, מצוין… (רק שיסגרו את הדלת כשאני עוברת, שלא יפריע לי בעין..) ובאיזשהו שלב, הן כבר יסדרו לבד (לגלות לכם עוד סוד, זה גם ממש לא מה שחשוב באמת..), שלא לדבר בכלל על לסדר את הבית, את הכלים, את הקניות, את הכביסות… (אז למדתי כבר שהכל מחכה רק לי, ולכן אני עושה הכל רק מתי שמתאים לי, שום דבר לא יברח, זה תמיד מחכה לי שם..). בגיל הזה, הן לפעמים מסתגרות בחדר, צריכות את הפרטיות שלהן, או בכעס, או סתם בעניינים שלהן. בגיל הזה, החברים והחברות שלהן הרבה יותר מעניינים אותן, וזה בסדר (איזה נוסטלגיה, הגיל הזה עם כל הריגושים, איזה כיף להן..) חוץ מזה שאני ישנה מעט מאוד שעות בלילה, לחכות להן כל פעם כשהן יוצאות (טוב שבעלי לפחות ישן, הוא ממש לא מוטרד, הוא יודע שאני כבר מוטרדת בשבילו גם…). בגיל הזה, כמובן כבר אסור לצלם אותן ואם כבר, אז בטח לא להעלות תמונות שלהן לפייסבוק, ואם כבר, אז בטח שלא לתייג אותן!! זה כבר לא In, ומה זה In? מאיזה שנה הבאתי את זה בכלל?!
המתבגרת שלי התחילה השבוע תיכון, אין מה לדבר בכלל על להיכנס איתה לבית הספר החדש ביום הראשון ללימודים, טוב האמת צודקת, זה כבר לא מתאים, אך אין מצב אפילו לצילום בבוקר בבית… קצת להתגאות מה יש??
והפעם יש גם חידוש, היא "פיטרה" אותי מוועד ההורים בכיתה… לקחה לי את התפקיד היחיד שהרגשתי עוד שייכת לעולם הזה של בית הספר, לדעת מה קורה, קצת על המורים, קצת על התלמידים, קצת על העולם שלה, לפחות בחלק מהיום… היא הכינה אותי מראש (היא כבר יודעת, עם אחותה הגדולה הייתי בוועד כיתה מא'-יב') לקראת אסיפת ההורים הראשונה שהייתה השבוע… "אין מצב שאת מתנדבת גם השנה לוועד!!"
מזל שהגדולה החיילת כבר עברה את השלב, מזל שהיא כבר חזרה לחייך, לחבק ולנשק, לשתף, להיות חברה שוב… טוב זה כבר לא כמו פעם, שהיא הייתה באה בריצה להתחבק ולהתחכך… אך עדיין, היא צלחה את גיל ההתבגרות בשלום, עם קצת ריבים ודמעות, (של שתינו כמובן), אך מהניסיון, והדרך שעברתי איתה כבר, יש עדיין תקווה… למדתי להיעלב פחות (זאת לגמרי בחירה שלנו..), רק צריך לנשום עמוק וגם זה יעבור. ובכלל, עוד מעט, נתחיל תקופה חדשה של אמא מתבגרת… אמא לחיילת משוחררת, שמתמודדת עם חיי האזרחות החדשים, אני כבר מתחילה להתכונן…
טוב יצא לי קטע פולני מידי. יש לי ילדות טובות, מדהימות, יפות, מוכשרות ואהובות, בלי עין הרע… אני מוקירה ומעריכה את זה כל יום מחדש!! ואני יכולה להיות בטוחה (וזה הכי חשוב..) שמה שלא יקרה, ומה שלא יהיה, הן תמיד יבואו לספר לי הכל, לשתף אותי, להתייעץ, אין יותר מאושרת ממני על כך, אני סומכת עליהן, וזה מתבטא בחזרה תמיד.
בנותיי היקרות, לכן אני רוצה להגיד, ובכלל לכל שאר המתבגרים שאולי איכשהו ייקראו את הפוסט הזה… מדי פעם נשיקה וחיבוק לאבא ואמא, גם בגיל שזה כבר ממש פאדיחות, זה ממש נחמד ועושה לנו טוב.
וחוץ מזה, ילדים ומתבגרים, אתם מושלמים כמו שאתם, ואנחנו אוהבים אתכם תמיד, הכי הרבה בעולם :))
