הם הולכים בדרכים
ילדים, עם ילקוטים גדולים על גבם
ובתוך הילקוט: ספרי לימוד, כריך, בקבוק מיים, קלמר.
ילד יוצא מדי בוקר לבית הספר, ובילקוט הדמיוני שלו, בתוך הלב, צרור החלומות מהלילה הקודם, רסיסי זיכרונות מהבוקר – האם היו צעקות? קשיים להתארגן? כעס ולחץ לצאת בזמן? נפרדתם בפנים זועפות או בחיוך? חיבוק קרוב, או מגע רחוק? התרגזתם אחד על השני, או אכלתם ביחד ארוחת בוקר?
ובילקוט הדמיוני שלו, בתוך הלב, כל הקולות שספג, המילים ששמע, המראות שראה, החיבוק שהיה, או שלאו… ואלו הכוחות שלו. זה המנוף, האוויר, הרוח שתעזור לו היום להתרומם או לנסוק, להשתבלל בתוך עצמו או להעיז ולנסות… זה המזון המטאפורי שלו לכל היום, והוא לא פחות חשוב מהכריך האמיתי..
הקצוות של היום הם המורכבים ביותר לניהול, הלילה והבוקר – והם בעלי משמעות גדולה לכל היממה.
ילד יוצא מדי יום לבית הספר, וילקוט חייו על גבו…
שיהיה בוקר טוב,
להתראות, עדי
