ידיעות ספרים 2011, 342 עמ'
מקור
את דלית אורבך הכרתי לראשונה בספרה קיפודים. אהבתי מאד את המילוליות היצירתית שלה, את הדרך שבה היא משחקת עם המילים ויוצרת צירופי מילים. זה מזכיר לי שהבן שלי בגיל קטן מאד היה "טועם" את המילים, משתעשע בהן, כל מילה שהיתה מוצאת חן בעיניו, הוא היה הופך את סדר האותיות שלה מהסוף להתחלה ואז מעביר את אותיות האמצע החוצה. לפעמים היו נוצרת מילים חדשות ולעיתים מילה היתה משנה את חברבורותיה בפיו של הילד למילה קיימת אחרת. בניגוד לילד מקיפודים, אך באופן די דומה, נינה גורמת למילים לשרת אותה בדיוק כמו שהיא גורמת ליתר הדמויות להיענות לתאוותיה ולרצונותיה ובמובנים מסויימים גם לשרת אותה.
בגיל ארבעים נינה פוגשת את אחותה התאומה קלרה. תאומות שהופרדו בלידתן והן מחליטות להתחלף ביניהן
נינה היא הרבה יותר מכל הסובבים אותה, היא אישה גדולת מידות, הכל אצלה צבעוני וגדול כמוה. היא תמיד שועטת קדימה וכיבוש יעדים חדשים בא לה בקלות כמו לנשום, כמו גם "כיבוש" מכרים חדשים. היא חולשת על הסביבה שלה פיזית ומילולית כמו טנק על ראש גבעה . הרצון להיות אחר, לשנות מן היסוד דפוסי התנהגות מצריך בדרך כלל התמודדות עם כל הסובבים אותנו, מצריך המון הסברים ותשובות וגורר אחריו הרמות גבה. למצוא מישהי זהה חיצונית ולהתחלף איתה, נותן מענה לכל אלה בעצם בלי כל צורך לתת מענה לשום דבר כמעט. בעוד קלרה התאומה בנעליה של נינה עוברת שינוי עצום והופכת למשהו שנינה לא היתה מעולם, דומה שנינה נשארת נינה גם אם עכשיו כולם קוראים לה בשם אחר.
הספר הזה לא מחולק לתתי פרקים ואין היכן לעצור כדי לרדת מהאוטובוס בתחנה הנכונה או ללכת לישון ולהמשיך מחר. הרגשתי כאילו אני רודפת אחרי המילים. היתה לי תחושה כאילו המילים נכתבו במהירות. מילים חדות, הן ננעצות בקורא, רודפות זו את זו, רדופות זו ע"י זו כמו נינה, כמו הרוח, כמו קלרה. כל פרק מסופר ע"י דמות אחרת. כל הדמויות מספרות מלבד דמותה של נינה עצמה. גם דמויות המשנה מספקות לנו פרטים לעיתים קטנים, לעיתים גרוטסקיים. הרגשתי את עצמי יושבת על הנדנדה של קלרה בבית הישן שבו גדלה, הבית שצמוד לבית החולים לחולי נפש וצופה איתה מבעד לפתח בין השיחים בחגי, בניצה, בשרגא, במיקי ובאריקה איך הם פוסעים בשבילים הפתלתלים שנינה סללה. איך הם חיים בכלובים השונים מכניסים ומוציאים את נינה מחייהם ואז משבצים את קלרה לתוך המשבצת המתאימה לכל אחד מהם. כולם מרחיקים את עצמם מהקורא מסתגלים למציאות החדשה ואף אחד מהם לא נשאר ממש לספר לנו את הסוף.
דלית אורבך אוהבת לעסוק בנפש האדם ובוחרת תמיד את הנפשות הסבוכות ביותר. בדרכה היא מאחה את כל הקצוות, אבל גם היא אינה מתיימרת לספק את הפתרונים וכמו שהיא משאירה לדמויות שלה את החופש לבחור, כך היא משאירה את הדלת פתוחה לדמיונו של הקורא ואני עדיין יושבת על הנדנדה הזו ותוהה אם היתה נינה.
