שמעתי רחש של מים זורמים. הדירה הייתה חשוכה ובקושי הבחנתי במשהו מלבד אור קלוש שיצא מהאמבטיה. התקדמתי בזהירות לכיוון האור, יד אחת מחזיקה במכתב שלו כמה שיותר צמוד לגוף והיד השנייה מגששת באפלה שלא אתקל בשום דבר. כבר לא קראתי ליושוע, משהו בתוכי ידע.
עמדתי מול דלת האמבטיה מושיטה את היד לידית, ובדיוק שהאצבעות שלי נגעו בה, רחש המים פסק, מישהו שם סגר את הברז, צדקתי! זה לא יושוע.
בזריזות הסתובבתי לאחור והמוח שלי התחיל לחשוב על מקום להסתתר בו. המחשבה הראשונה שעלתה בי היא לעוף כמה שיותר מהר מהדירה אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי רצה דווקא לכיוון ההפוך, לכיוון חדר השינה שלו. רצתי כמו משוגעת, מחניקה בקושי צעקה שכמעט נפלטה לי מהפה כשהברך שלי נתקלה בשפיץ של המיטה, ובדיוק שהצלחתי להשתחל מתחתיה דלת האמבטיה נפתחה.
נצמדתי כמה שיותר קרוב למזוודות הדחוסות שם, מרגישה את פעימות הלב שלי מתנגשות עם הרצפה הקרה. טפטופי צעדים של רגליים יחפות נשמעו, ורעש של קומקום חשמלי שהופעל. האור בסלון נדלק וסנוור לי את העיניים שהתרגלו לחושך ששרר בדירה. מצמצתי חזק, נעזרת באור הקלוש שהגיע לחדר כדי להמשיך לקרוא את המכתב שיושוע השאיר לי, ולנסות להבין אחת ולתמיד איפה הוא, אבל הקול ששמעתי הקפיא לי את הדם, אנטוניטה, זה היה קול של אישה, את פה?
אנטוניטה, אם היית יודעת שלפעמים אני מרגיש כמו בקרוסלה, כך הוא כתב במכתב, מרגיש כאילו מערבולת אדירה משתוללת אצלי בגוף, אני מת לספר לך אבל גם לא רוצה כי אני מפחד, אני מפחד שלא תביני אותי, לעזאזל עם עצמי! אני מפחד שלא תרצי בי יותר, כן זה דפוק! אני דפוק! לפעמים שהיא באה אני נאבק בה תאמיני לי, נאבק בה בכל הכוח אבל היא מצליחה להשתלט עליי, וכשהיא משתלטת היא שואבת ממני את כל כולי, היא מתעתעת בי, מטריפה אותי, משחקת בי לפי כללי המשחק שלה, היא מייסרת אותי, את הנשמה שלי. תנסי להבין, אני כלוא! כלוא ללא סיכוי להשתחרר..
רעש הטלוויזיה הקפיץ אותי, והפסקתי לקרוא. שמעתי צליל של גפרור נדלק, וריח של סיגריות הגיע לנחיריים שלי, יושוע לא מעשן, חשבתי.
אם היית יודעת שאני צמא, המשכתי להתאמץ ולקרוא, צמא למגע שלך, לקול שלך, לחיוך שלך שמאכיל לי את הלב בכל פעם שאת מחייכת, למבטים שלך, רעב לגוף שלך, לתשוקה הבוערת שבך, מת לספק אותך ולשמוע אותך גונחת ורוטטת לי בין השפתיים אבל אני לא יכול כי אם היית יודעת בטוח היית בורחת.. כי את, את מושלמת שכמותך, את פרח רענן בביצה טובענית, אני הביצה ואת הפרח, אני המטורף ואת ההיא עם העיניים איילה.
הבחנתי בטיפות שהחלו צונחות על המכתב שיושוע כתב לי, כל טיפה משמידה עוד אות ועוד אות מהווידוי שלו בדף. בכיתי, בכיתי כמו ילדה קטנה, נזכרת בכל אותם ימים שהוא היה נעלם לי ולא עונה לי לשיחות ורק עכשיו אני מגלה למה.
הרגשתי בכעס על ששיקר לי כל הזמן הזה ובחמלה כלפיו, והרגשות האלה התערבבו בתוכי כמו סופת טורנדו.
האור נדלק , וזוג כפות הרגליים הופיעו בחדר. עקבתי בדריכות אחר הצעדים, נפעמת מהציפורניים שמרוחות להפליא בלק אדום. סקרנית לדעת יותר התקרבתי לפתח המיטה והצצתי על הדמות, היא הייתה עם הגב אליי, לבושה בשמלה לבנה שקופה שלא השאירה מקום לדמיון. הרגשתי ברעד כשעברתי עם המבט שלי על הגב הארוך שלה, על המותניים הצרות ואז התחת..הרגשתי שאין לי אוויר, ובדיוק כשהתכוונתי להשתחל שוב מתחת למיטה הבחנתי ברגליים שלה, משהו בהן נראה כל כך דומה לרגליים של…
זה לא יכול להיות, אמרתי לעצמי בעודי מנערת בחוזקה את הראש, מנסה להעיף ממני את המחשבה האיומה שעברה לי שם. הרגשתי מבולבלת, כל כך מבולבלת כי משהו בי לא רצה להאמין למה שיושוע כתב לי במכתב אבל…
אני יודעת שאת כאן, הקול שלה קטע לי את המחשבות.
רעדתי, ולא מפחד רעדתי מהקול שלה שלשבריר שנייה גם הזכיר לי אותו.
אנטוניטה, היא המשיכה, ושמעתי רעש של מגירות נפתחות ונטרקות בחוזקה, עוד פעם ועוד פעם, נפתחות, ונטרקות. אני יודעת שאת כאן! היא חזרה ואמרה, מטיחה אגרופים במיטה, וזורקת כריות לכל עבר.
התרחקתי הכי רחוק שיכולתי מפתח המיטה, מכינה את עצמי נפשית לברוח מפה. הקשבתי בדריכות לתזוזות, מתאמצת לעשות ניתוק מרעש המאבק שהתחולל מעליי, והתחלתי לזחול החוצה. הייתי כבר עם רגל אחת בחוץ כשהבחנתי בטיפות דם שזולגות על הרצפה, היא חותכת את עצמה! הרגשתי מבועתת, ובתוך מסך החרדה ששטף אותי, לפתע שמעתי את הקול שלו,
את יכולה לצאת, יושוע אמר לי, כרגע היא איננה.