<a
אז לקחתי תיק, העמסתי בקבוק ותפוח, ונכנסתי לשביל בלי לתכנן את היעד. אני אלמד אותו תוך כדי. הצמצום כבר יתרחב, השמיים יפתחו, הבלבול יתבהר, הלב יתרחב. הכל כבר יסתדר, העיקר להתחיל ללכת.
את כל הקלישאות של האפשר, החלום, התעוזה, ותורת ההצלחה בשקל- השארתי בקלסר בבית במגירה שאף פעם אני גם ככה לא פותחת. אני הולכת.
בדרך אני אשאל. בדרך אני אגדיר. ועכשיו זה הצעד הראשון שלי ממצב התקיעות המנטלית, האורגנית, שמובנית עמוק באופי ובאישיות. אני מתחילה ללכת, ומנסה כמה שפחות להסתכל לצדדים.
אז כשאת תקועה, תביני למה, מה, ואיפה.
את תקועה כי אין לך אומץ ללכת.
כי את לא מרגישה שמותר לך.
כי מעולם לא הקדשת מחשבה למה שאת רוצה.
כי לא לימדו אותך לחשוב מה את רוצה.
כי את עצלנית.
כי את רציינית.
כי את צבועה בסביבה שלך.
כי את מתביישת.
כי את עייפה.
כי נוח לך.
כי מפחיד להתקדם.
כי אולי תיכשלי.
כי על טעויות משלמים.
אני הבנתי למה אני תקועה ואיפה, והבנתי שלנצח אחפש את הדבר שלי. כי יש כך כך הרבה אז איך אפשר לבחור. והבנתי שאני פשוט חייבת להתחיל לצעוד. לקחת את קצה החוט שמצאתי ולהתחיל לזוז איתו. נכון, לא נכון, העיקר לזוז. העמידה במקום משקיעה אותי, וגם אותך. הרי בסוף אחרי חיפוש ומסעות, זה חוזר לאותו קצה חוט שמצאתי כבר לבד, למה שתמיד עקצץ לי. ואלי זה לא, אבל העיקר לא לשבת במקום.
LessStucked.