יופיו של זכרון הדברים הקטנים

כבר שבוע מסתובבת בתחושת החמצה.
איך שקעתי ולא שמתי לב שלא אהיה בארץ בזמן אזכרת השנה למותך.
ברביעי שעבר, כשכולם עלו לקברך עוד שוטטתי ברחובותיה של פאפוס היפה, סופגת ריחות אחרונים לפני החזרה לשגרה.
וכבר שבוע מנסה למצוא את המילים שיסבירו את ההרגשה.
אתמול אחה"צ זה הכה בי.
הייתי בדרך לסופר לקנות חטיפים ליום ההולדת של שקד, בדרך על הכביש הראשי מפה לשם, כשעברתי את הפניה לכיוון ביתך נזכרתי.
נזכרתי איך לפני 4 שנים נסעתי לאותו הסופר בדיוק, מאותה הסיבה בדיוק ושם בפעם הראשונה התחלנו לדבר.
2 אמהות לבנות בכתה א' שלא ממש הכירו בעבר, מחליפות מחשבות על גישות שונות של אימהות לגבי ימי הולדת.
את כהרגלך אוהבת את החגיגה הקטנה, האינטימית הרגועה ואני כהרגלי עסוקה בהפקות ענק, מכינה פרצופי אנגרי בירדס לקאפקייקסים.
זו אמנם היתה הפעם הראשונה שדברנו ממש אבל אז, עוד לא ידעתי כלום על מי את ומה את.
עבר לו חודש בערך ובשיטוט בפייס נתקלתי בסרטון שהעלתה חברה, היא אפילו לא ממש הכירה אותך רק שתפה סרטון שחברה אחרת שתפה… כמיטב דרכו של הפייס.
משהו משך אותי להכנס לצפות ולהקשיב, לקחו מס' רגעים לקשר, להבין ולעכל שהיא מוכרת לי הבחורה הזו עם השיער החום השופע.
המחנק בגרון כשנתקעתי על התמונה בה בחרת להסתפר במקום להמתין לשיער שיפול לבד.
ואולי חצי שעה אחרי כתבתי לך בווטסאפ: "הי, זו אני – בואי נהיה חברות!"
 
https://www.facebook.com/efrat.nimrod/videos/10153099015343817/
אט אט התאהבתי בך.
בפשטות של היופי הלא הפשוט שלך.
בכנות הלב, בדיוק וישירות המשפט.
ברצון הגדול לחיות. ובדרך שלך.
עם הזמן הבנתי שזו לא חכמה גדולה כי העולם מלא אנשים שמתאהבים בך על ימין ועל שמאל, בין אם בחיים האמיתיים או רק בפייס.
ונהנתי לקבל ממך זרקורי אור בשיחות על… מליוני דברים!
על האהבה לצילום וסוגי מצלמות.
על היתרונות והחסרונות בלהיות עצמאית ועל כל מיני סוגים של לקוחות.
על ספורט, על בריאות ומיני מחלות.
על הורות, גירושים, ילדים והחינוך ודרכי התמודדות.
על הבלוג שפעם פתחת בסלונה ואבדת את הסיסמא וכמה ששדלתי אותך שאת חייבת להתמיד בו ולכתוב.
ואת כתבת, אמנם לא בבלוג אבל הפייסבוק הרויח כותבת דגולה וכל פוסט שלך הרויח ביושר המוני לייקים ועוקבים שרצו ממך עוד.
וצילמת, אוי כמה יפה ידעת להנציח רגעים.
וכל תמונה, בין אם צולמו בה אדם, בניין או שקיעה, צולמה בכ"כ הרבה כשרון ובעיקר- באהבה.
   
רגעים קסומים של שקד שהנצחת.
ואז, אחרי תקופה של חוסר ודאות רפואית מבלבלת נוחתת שוב ההודעה. ומתחילה עוד מלחמה.
ותמונות של בתי חולים ואישפוזים וסיבוכים. או כמו שכתבת לי אז:"מדריכה בסיור וניווט של מרכזים רפואיים ברחבי הארץ."
אל תפסיקי לתעד, אני מבקשת (כאילו שאת באמת יכולה) תאספי חומר לסרט המלחמה/ החלמה הבא.
סמוכה ובטוחה שאת כ"כ חזקה.
מעודדת מהצד עד כמה שיכולה.
מסרבת או אולי לא רוצה להבין ולהאמין שהפעם המלחמה אבודה.
ובזמן שאני שוקעת במלחמות הפרטיות שלי, את שוקעת לך לעבר הסוף.
אפילו לא הספקתי להפרד ממך כמו שצריך.
בלוויה ענקית, הגיעו המוני אנשים להפרד ממך.
בני משפחה, חברי ילדות, חברים שאספת עם השנים וחלקם הכיר אותך רק דרך הפייס.
התאהבו בצילום, בציור, בכתיבה – בך.
והנה עברה לה שנה. ושבוע.
ואתמול, אתמול הבנתי שאת עדין מלווה אותי בהמון דברים קטנים.
במקומות, בסיטואציות ובמשפטים שבשגרת היומיום צפים ועולים.
ואני שזכיתי לקבלת ממך רק רסיסים. אך בכמה אנשים את נגעת והארת וזהרת בחיים.
כמה מזל היה לכל אחד שנגעת לו בחיים בכל מיני סוגים ומישורים.
ימי זכרון באים והולכים.
והזכרון שלך נמצא בלבנו בכל אותם הדברים והרגעים הקטנים.
את התמונות האלו צלמתי במדורת ל"ג בעמר הכיתתית.
לא אהבת את ההמוניות וההמולה אך הפעם, כך כתבתי לך בסוף הערב, "תודי שנהנת הפעם".

וזו הדרך בה אני רוצה לנצור אותך בלבי ובזכרונותי לנצח.
נוחי על משכבך בשלום קרן שמש אהובה ונדירה.
נ.ב. אה כן ותדעי שלא שכחתי והלכתי להבדק. ממליצה לכולן.

לזכרה של אפרת נמרוד ז"ל.