הכל התחיל בבוקר אחד, כשהילדים שוב ביקשו כריך טונה לבית הספר.
לדאבוני יש לי חוש ריח מפותח מדי ויש ריחות שקשה לי איתם מאד.
ביחוד כשהשעה 7:00 בבוקר.
ולא אני לא בהריון, לא רוצה להזכר כמה נורא זה היה בהריונות.
פלא שלא הפסקתי להקיא?
מאוחר יותר באותו הבוקר העלתי בפייסבוק את הפוסט הבא:
שכמובן גרר אחריו שלל תגובות והבעות דיעה.
חברה כינתה אותי "אמא קורבנית".
אחרת טענה שאני בזמן האחרון מתלוננת יותר מדי.
המחשבה הראשונה שעלתה היא שזה רק קצה המזלג מה"הקרבות" שאני עושה עבורם בתור אמא.
אבל במשך אותו היום לא הפסיקה להטריד אותי המילה הזו "קורבן".
האם באמת אני מגדירה את עצמי כקורבן של הילדים?
מה הם בעצם עשו לי רע?
הרי על הרוב הגדול של הדברים אני זו שמחליטה.
הם אולי אלו שמבקשים ובכל זאת בשורה תחתונה, אני זו שמחליטה אם להענות לבקשותיהם.
במשך השבוע עשיתי עם עצמי בדק בית בכל מקרה שבו חשתי "קורבן" של הילדים והגעתי למסקנה שהכל ענין של מחשבה.
חיובית או שלילית?
הבחירה היא שלי לחלוטין!
ולא רק אם להשיב להם כן או לא אלא גם לראיה של הדברים.
אם נחזור לסוגיית הטונה למשל…
אז נכון שהריח עבורי קשה ובכל זאת אני מעדיפה שיבקשו טונה ,גבינה לבנה ומלפפון מאשר שיאכלו כל יום ממרח שוקולד .
עוד דוגמאות ? בבקשה!
לאמצעית יש 3 פעמים בשבוע חוג ריקוד. 3 שעות שבועיות בהן אני ממתינה לה מחוץ לחוג עם אחותה הקטנה בת האוטוטו שנתיים וחצי.
לנסוע הביתה זה לא פרקטי כי עד שאסע ואמצא חניה- כבר אצטרך לחזור.
3 השעות הללו הן תיק מבאס כי לא פשוט להעסיק את הקטנה השובבה.
אבל אם אני בוחרת להסתכל על החצי המלא של הכוס אלו 3 שעות של זמן איכות איתה.
בימים יפים אנו יוצאות לגן המשחקים הסמוך , מטילות ברחוב או קופצות למאפיה לקנות פינוקים לאח"כ.
בימים קרים וגשומים מצטידות בספרים שהיא אוהבת ונהנת שאני מקריאה לה.
ולפעמים היא מוצאת חברים למשחק -אחים ואחיות אחרים שממתינים גם הם ומשאירה לי זמן לשיחות עם ידיד טוב שגם ביתו בחוג.
3 שעות שדעתי לא מוסחת ממטלות הבית – כי אנחנו פשוט לא שם. אף אחד מהאחים שלה לא מפריע,מתערב ורוצה גם.
הקליטה שם נוראית אז לרוב קשה אפילו לדבר בנייד.
רווח נקי!
אז למה זה תמיד נראה לי כמו מטרד מעצבן?
ולמה זה הרגיש שאני מבזבזת 3 שעות בגלל חוג שהיא כ"כ אוהבת ושאני תמכתי בהחלטה שלה להרשם אליו.
לא ידעתי שזה מה שיקרה?
טוב נו, כשנרשמנו אליו זה היה רק פעם בשבוע והקטנטנה עוד היתה בגדר מחשבות.
משתובבות במתנ"ס
מה עוד?
הגדול שלי הוא ילד קשב וריכוז מאתגר במיוחד.
מחונן, מוכשר ומבריק , חברותי, חם ואוהב.
אבל מבולגן ומעופף כמו ילד ADHD טיפוסי.
המון אנרגיות וכוחות נפש מושקעים בו.
שעות של ישיבה לידו, לא כדי לעזור בשיעורים/מבחנים וכו' אלא בעיקר כדי לאפס ולעזור לו להתמקד.
מלוות בהמון הרמות גבה של "ילד בכתה ו' ואת יושבת איתו על שיעורים?"
מלחמות על גבי מלחמות איתו ועם המערכת שבסופן את יוצאת מותשת .
והרגעים האלו שאת שואלת את עצמך למה כל זה שווה.
ביחוד כשהוא חוזר עם פרצוף התשעה באב שלו, דף מבחן מקומט בידו והוא ממלמל:"את רואה כמה שלמדנו ובסוף לא הצלחתי"
ואז בחרדה את פותחת את הדף ומגלה שרשום עליו בעט אדומה…
91.
והילד בדכאון מהציון הנמוך.
כי כזה הוא, פרפקציוניסט שלא ברור מממי ירש את התכונה הזו.
ומי אשם? את אשמה !
את זו שהכרחת אותו לשבת ולהתאמץ בשביל כלום…
כשאת חושבת על כל השעות שהשקעת וישבת איתו במקום לעבוד והשלמת את העבודה שלך בשעות הקטנת של הלילה- יש יותר קורבן מזה?
ורגע אחרי , כשאת מפסיקה לרחם על עצמך ועליו ועל המצב את מודה.
מודה שיש לך את הזמן הזה לשבת איתו, כי תוך כדי לימוד נכנסות להן כל מיני שיחות קטנות על הא ועל דא וחוץ מזה שזו יופי של דרך לרענן את תאי המח האפורים ולגלות כמה את זוכרת מפעם.
ואיזה כיף שהוא כ"כ חכם שמספיקה מילה והוא נזכר בעצמו שהוא בעצם יודע .
לראות את האושר על הפנים שלו ברגע שהן מתחלפות ל"זה לא יעזור אני לא יודע כלום" ל-"רגע, הבנתי,איזה קל זה, זה בכלל שטויות".
ולא משנה איזו מסכת יסורים עברתם, בכל סיום של יום מתיש הוא יודע להגיד "אמא תודה שעזרת לי" והחיבוק שלו שווה הכל.
ולסיום יש עוד ילד ששכחתי…
אחרי שהכלב הקודם שלנו נפטר, לקח לנו זמן להכניס הביתה חבר חדש.
וכשעשינו זאת לפני יותר משנה התחייבו הילדים, בעיקר הגדול להשתתף בטיפול.
אבל מה לעשות שהוא מגיע הביתה רק בסביבות 14:00 והכלכלב החמדמד והמפונק, מתחיל את יללות ה"צריך החוצה עכשיו!" באזור 12:00 ?
כמובן – אימא!
ואז את מפסיקה הכל :עבודה,בישול ,נקיון – כי יותר מזה שלא בא לך לנקות אחריו אם יפספס (למרות שזה נדיר) יש לו בכי נוראי שלא הכרתי גם בגידול 3 תינוקות.
ובכל יום מחדש את מתבאסת מההפרעה עד שאת יוצאת החוצה ומגלה עולם. פתאם יש סיבה להליכה יומית לחילוץ העצמות שאת אף פעם לא מוצאת אליה את הזמן אם הוא רק עבורך.
20 דקות של שקט שמפרידות בין עבודות הבוקר לבין היציאה להביא את הילדה מביה"ס . ואת הולכת איתו במסלול הארוך . זה שמצדו האחד יש כביש ראשי ובשני המוני גוונים של ירוק, המשתנים בהתאם למזג האויר.
וכל המחשבות פתאם מסתדרות כשאת מוצאת רגעים קטנים של יופי מול פיח המכוניות.
דברים שרואים בטיול עם הכלב
ולפעמים (אבל אל תספרו לאף אחד) , אני מתנדבת לרדת איתו גם בערב כי זו אחלה דרך לקבל כמה דקות של שקט מהמולת הבית על תקן "אני עושה לכם טובה".
כי הכל בעצם זה ענין של השקפה.
ואם נפתח את העיניים נראה שבדיוק כפי שלאה גולדברג כתבה לפני שנים רבות :
"ונשמת ונשמת
את ריחו של התלם
נשום ורגוע
וראית את השמש
בראי השלולית הזהוב .
ופשוטים ופשוטים
הדברים וחיים
ומותר בם לנגוע
ומותר לאהוב
ומותר ומותר לאהוב"
[youtube MqBu-lEPKWg nolink]
כי משפחה לא בוחרים.
עם מה שיש מתמודדים,
וביחד מנצחים!
יומנה של אימא- להפוך את המצוי לרצוי
