יום ראשון כאן זה כמו שבת – בתי הסופ"ש מלאים, מוסיקה רועשת עד אמצע הלילה ומזל שיש גם את תושבי הקבע הכפריים, שאוספים את כל הטוב שבנחלתם. איזה כיף שיש לי כאן שכנים טובים וחרוצים, שנחים ומבלים עם משפחה וחברים. בהמשך – תמונות מבילוי יום ראשון ליד הנהר!
איך שהזמן רץ…מצד אחד, מתאקלמת מצד שני – הגעגועים. מצד אחד היום דובי ואני מציינים 7 שנות נישואין מלאות אתגרים ונצחונות, אהבה ומשפחה ומצד שני, הפרידו בינינו לשבועיים. כל ההרפתקה הקרואטית שלנו תבעה פרידות. וזה לא נהיה קל יותר…..מזל שנעמי איתי וזה עוזר, דובי יגיע סוף סוף ביום חמישי…אור תקפוץ ל"קטנה" בשבוע הבא. גם אורחים צפויים בסוף השבוע. זה נפלא! לשם כך אנחנו כאן. כדי לארח בחדרים היפים, הנעימים והנוחים, שהכנו. ועד שיגיעו – אנחנו מתענגות על קסמי המקום, תושביו, מנהגיו, הטעמים והריחות, המשקאות, השפה והצלילים. היום, מרוב שחווינו…פספסנו הזמנה של הרגע האחרון. מצד שני, אי אפשר לשבת בבית כל היום ולחכות. להיפך! יום ראשון זה יום של מנוחה. לכן, השכנים הזמינו אותי לכוסית משקה כבר ב-11 בבוקר, כמובן שאת המשקה – ראקייה- הכינו בעצמם, העמיסו עלי מפרי גינתם וגם קבענו להצטרף אליהם לחוף הפרטי שלהם. לא תמיד החיים שלהם היו כאלה סבבה. התחוללה כאן מלחמה נוראית לפני 27 שנים ולאחריה לא היתה עבודה ולא פרנסה והבתים היו קטנים והרוסים.. לקח הרבה זמן עד שאנשים שיקמו את עצמם ואת המדינה. בנו במו ידיהם, לאט ובמסירות, את הבתים והגינות והשדות. אנחנו באנו ליהנות מכל אלה עכשיו. החוף הקסום והשקט, הקאנו, היין (עם המים המוגזים – גמישט) שגם אותו מכינים לבד, החברה המשעשעת של המשפחה הנחמדה עם הבת ההיריונית ובעלה ובלילה השפות שיוצר תקשורת מאד מרעננת ומשעשעת.
אז נפרדנו מהם, חצינו את הנהר בסירה של התושבים, שכל אחד יכול לחצות בה את הנהר וכך עשתה גם קבוצה גדולה שבאה מהעיר לקמפינג לסוף השבוע והשאירה אחריה לכלוך מזעזע! חצינו שוב (הפעם – החבר'ה האלה משכו בגלגלת ואנחנו סוג של תפסנו עליהם טרמפ) והלכנו לשחות בפינה שאימצנו לעצמנו. אני פרשתי הביתה לפני הבנות – כבשתי סלקים עם המתכון העתיק, שקיבלתי מחברה ואפיתי פאי עם האגסים הקטנטנים מהעץ. סיימתי כמה עניינים ועכשיו – זמן אמבטיה ושקט. עוד 4 ימים יומולדת 55. עוד 4 ימים דובי חוזר. לילה טוב.
