היום היה יום פשוט. יום רגיל. סתם יום של חול. יום של חול בחו"ל. זה נפלא, כי זה בעצם חלק מהחיים. כשחיים במקום, אי אפשר לצפות שכל יום יהיה מסעיר. ומבחינתי, השקט הזה, השיגרה אבל בחו"ל, בארץ אחרת, תרבות אחרת, שפה אחרת להיות שם ביום רגיל – זאת החוויה. ובמיוחד – כי חלמתי אותה, בחרתי והגשמתי אותה. לקום ולהרגיש בבית, לתרגל יוגה כי זאת השיגרה שבחרתי בחיי, להכין אוכל, לשטוף כלים ולעשות קניות, להסיע את הבנות (כן!! אפילו כאן האמהות באה לידי ביטוי בהסעות), לבלות בבית עם החברה הכי צעירה שלי (יותר צעירה מהבנות שלי. משתי הגדולות שלי) סתם כי היא באה לעזור לי בכמה דברים ומכאן, מהכפר הקטן הזה, לא יוצאים בקלות…אז בילינו יחד עד הערב, עד שנסעתי שוב לאסוף את הבנות. עבדתי, חיכיתי לאורחים שקצת התעכבו (החדר היה כבר מוכן וחיכה להם. נקי. מסודר. מעוצב. שקט). והיא איתי. Lana Čvangić,קוראת, יושבת בגינה, מעשנת סיגריה. וכשנסעתי הלוך ושוב הרגשתי שאני כבר מתרגלת לנסיעה, לכביש המפותל, לרכב, מזהה נקודות בדרך שאומרות לי "הנה בא הסיבוב החד" או "עוד 2 דקות הפנייה לכפר שלנו". והצלילים נהיים מוכרים – צלילי השפה, צלילי הצרצרים בלילה, הקרפדות מרחוק, שכשוך המים, הרכבת – קודם הדינדון המבשר ואז שקשוק הגלגלים על הפסים. אפשר להתחיל להתעלם מכל אלה, כי כל כך קל להתרגל ומצד שני, אפשר דווקא להתפנות ולהקשיב. וליהנות. אפשר לקרוא לזה מיינדפולנס ואפשר להתאמן על לחיות את הרגע בסדנאות וקורסים ואפשר פשוט לעשות את זה! מצד שני, פתאום בלילה הגיע מהחשיכנ, נמשך אל האור ןנכנס לחדר אחד החרקים הגדולים יותר, שפגשתי בחיי, צבוע בצבעי אזהרה או מלחמה, עם זמזום כמו של מסוק צבאי. כי הטבע זה כאן ואנחנו הפולשים, כי בקרואטיה לא שמעו על רשתות לחלונות נגד חרקים (ובאמת, שתכננו לשים!) וכולנו נלחצנו. הבנות אני והחרג׳וק. אני נשלחתי לייצג את החלק האנושי במשוואה, כי ככה זה אמהות. צריכות להנהיג ולהוביל. אם הייתי יודעת שלאמהות יש כל כך הרבה תפקידים…. בקיצור, המסוק החרג׳וקי נבהל ממני ואני ממנו. בסוף אני והמטאטא ניצחנו. היה קרב מר. ובאמת, שאין לי כוונה לפגוע ביצורים חיים אבל לפעמים צריך לסמן גבולות. ואני, בטריטוריה שלי לא רוצה פילים מעופפים ומרעישים. ושהטוב בינינו ינצח! Let the best human win
מותשת מהקרב אני הולכת לישון עכשיו.
לילה טוב.
