כתבה: מיכל רזון צוברי
חמש בבוקר, בן הארבע מתגנב אלינו למיטה. במשך חצי שעה בועט לכל הכיוונים ומתלונן שצפוף לו. ויתרתי, פרשתי לקפה, ופיניתי למלך הבית את מקומי במיטה.
7:00 בבוקר אחרי 2 ספלי קפה ודיכאון מכותרות העיתונים (כולנו נחלה, החורף הבא יהיה נוראי), פותחת מחשב והטירוף מתחיל. 80 ווטסאפים: ביחד בבידוד, ביחד בנגיף, מטה החטיבה, חטיבות המטה, קורונה חח"י קורנה בשכונה, משפחה…אופס לא דיברתי עם אימא אתמול…רגשות האשמה בוקר טוב. אחרי התנצלות לאמא ("ככה את שוכחת אותי, שאני כאן לבד בבית? אמא שלך המבוגרת?), נכנסת לשיחת וועידה במרפסת הכביסה ליד פח האשפה כדי לא להעיר את הקטנ'ציק. הוא מתעורר ומגיע במתיקות אינסופית לומר לי בוקר טוב ואני באמצע שיחה לא מסוגלת לענות לו, הוא מנסה את אבא – גם אבא בשיחת עבודה. רגשות אשמה סיבוב שני.
פרצוף העבודה שלי מהבית (בכל זאת בוקר..)
שיחת זום ראשונה עם הצוות. טוב שבעלי גם עובד מהבית ועזר לי בקטע הטכנולוגי, לא ידעתי איך להפעיל את הסאונד…ואז, אוי אמא'לה איך אני נראית. מיד פותחת את הקליפס בשיער, טוב שלא רואים מקרוב את הגבות..
חוויה חדשה. מביטה בפרצופים המביטים אלי ממשבצות הזום. המנהלת שלי, מנהלת את הישיבה ביד רמה, ניכר יש מאחוריה כבר אי אלו שעות של זום. אחרים נראים מנומנמים עדיין, ודווקא זאתי שבהריון ועם עוד שניים בבית, מלאת אנרגיות וממלאת בקולה ונוכחותה את כל זמזומי הזום שלנו.
פינת העבודה האטרקטיבית שלי..
כיף לראות את הפרצופים שכל כך חסרים לי בימים האלה. אוהבת פתאום את כולם יותר…
תהיו חזקים, תשמרו על הכללים!
חיבוק
