שלום יומן מסע!
כשהתחלתי לכתוב לפני כמה שבועות תיכננתי איך הבלוג יהפוך לבסט סלר מטורף, כולן ירצו לקרוא את הגיגיי המדהימים, אראה לעולם איזה כישרון כתיבה מטורף נמצא לי בקצות האצבעות, וכ'ו וכ'ו. בהתחלה עוד בדקתי בהתלהבות אם יש לי קוראות, אם יש עוקבים.
ואמנם לא עבר הרבה זמן מאז, אבל תכל'ס- אני מאושרת שאף אחת לא קוראת את זה. הבלוג הזה הפך להיות הפינה הכי פרטית שלי בעולם. ברור שהאפשרות שמישהי תקרא את זה, שאיכשהו אתפרסם, הופכת את זה להרבה יותר מושך ואטרקטיבי- כמו לפלרטט עם גבר אחר. אבל באמת באמת כיף לי מאוד שזה פרטי שלי ואני באמת לא צריכה כרגע להתחשב באף אחד (למרות שהמחשבה שהדברים ישוטטו להם ברחבי האינטרנט בחלט מרתיעה, ולא נראה לי שאלכלך פה יותר מדי).
בקיצור יש מינון נחמד של מתח מהחשיפה ותחושת פרטיות והגנה.
וזה בהחלט דבר נדרש בבימים אלה שבהם אני כמו טובע שמנסה לתפוס כמה נשימות קריטיות של אויר.
לא שאני כזו מסכנה, בכלל לא, אבל ככל שהימים עוברים ואני קולטת כמה לא היה לי זמן משמעותי לעצמי כבר כל כך הרבה זמן, אולי אפילו שנה או יותר, אני מרגישה חנוקה יותר ויותר. התחלתי לקרוא את "המיסתורין הנשי" של בטי פרידן, מאמהות המאבק הפמניסטי של שנות ה-60, ואני מוצאת את עצמי מזדהה עם עקרות הבית הנואשות שהיא מתארת, וקולטת שזה בדיוק מה שובר עלי- כבסות ובישולים וניקיונות ולטפל בילדים- שזה כלשעצמו מעיד אמנם על עושר גדול (ואושר) שזכיתי בו, ואני ממש לא מחרטת, מצד שני- זה לא מספיק כדי להחזיק את הרוח. ואת זה אומרת בחורה לא רוחנית במיוחד. אז הכתיבה היא קצת מפלט, למרות שפתאום אין לי לגמרי חשק לכתוב, ואני מתכננת מחר ללמוד למבחן ולעבוד וזה כבר מרגיש לי קצת מרחב נשימה, למרות שאהיה עם הילדים בבית… וביום שלישי- מתוכנן הפרס הגדול! יש לי מבחן בתשע בבוקר והסיכום שלי עם זוגי הוא שאני משוחררת לכל שאר היום, כדי שאוכל לכתוב עבודה ללימודים. נשמע מייבש ת'וחס אבל במקום שאני נמצאת זה נחשב צ'ופר. אני יודעת אני יודעת, העצמה נשית וכאלה. אני עובדת על זה.
אולי כשיתחיל אוגוסט אק לי באמת כמה ימים של שקט אצל ההורים- האמת היא שכתיבת עבודות די כייפית לי, אז זה יכול להיות 2 ציפורים במכה אחת וגם לא יהיה לי מצפון דבילי על בזבוז זמן. וגם אנסה לארגן קניות עם אמא, שזה בכלל טוב. גם זול! (בשבילי לפחות).
ויום אחד אתבגר.
חוצמזה עדכונים אחרונים להערב- מחר אמורה להתחיל לעבד על הספר שהפרופסור נתן לי. אז עכשיו אני עוזרת מחקר כמעט באופן רשמי, מחכה לכרטיס עובד של האוניברסיטה (!!! עבודה של גדולים או לא??)ואולי אטיל על עצמי משימה נוספת- לארגן לעצמי לתת הרצאות במכינה קדם צבאית של בנות (במכינה המקבילה לבנים אי כבר מרצה! כל הכבוד לי ותודה לברא עולם).
אז אולי הבלוג הזה באמת יצליח ללוות אותי בדרך להצלחה!!!
אוהבת אותי
אני