אז טמבלית שכמותי התלוננתי אני מקנאה בזוגי שחוגג באימון מילואים, וכמה שבא לי גם לא לארגן ארוחת ערב, ואפילו תוך כדי שכתבתי את זה חשבתי שזה בטח לא רעיון טוב ודימיינתי דברים רעים שיכולים לקרות שבאמת יתנו לי שלושה ימי שקט נורא שכזה. ותנחשי מה? קוראת דימיונית שלי: לא עברו 12 שעות ומצאתי את עצמי בחדר מיון עם מיס יוניברס הפרטית שלי, שהתלוננה על כאבי ראש- אצלה אין דבר כזה כאב ראש 'סתם', וכל כאב ראש דורש התייחסות רצינית (אל תשאלי, היסטוריה רפאית סבוכה). אז הנה אני כותבת לי כאן מהטאבלט בפינה שקיבלנו במחלקת נוירוכירורגית ילדים. תודה לא-ל, הפעם לא אמרו שום דבר על ניתוח אלא רק מעקב. ארוחת ערב ומקלחות נראות טוב יותר מכאן.
בגלל שלקחתי על עצמי להצליח, ולתעד את זה בבלוג הזה, אז אדווח שאתמול חזרתי לתפקידי כלקטורית ויש לזה כמה יתרונות:
1. זה נשמע מרשים
2. זה עושה רושם
3. היה לי מה לקרוא, לשעה בערך.
זה בעיקר עושה לי הרגשת חשיבות, למרות שמבחינת הכנסה יהיה קשה לעשות מזה קריירה.
אני לא יודעת מה הצעדים הבאים למציאת עבודה. החלטתי שאני רוצה להיות עשירה, אבל עוד לא החלטתי אם חשיבה חיובית זה באמת כלי מספיק יעיל לטובת העניין ואין לי כרגע כלים אחרים שידועים לי בשלב זה.
לסיכום: בתום שבוע לבלוג, חזרתי להיות לקטורית להוצאה מוכרת, וזה נחמד, ולמדתי לא להתלונן על שטויות רק על דברים מבאסים באמת.
כמו כן אני בשאלות גדולות ומהותיות לגבי החיים שלי, ואיך אפשר להוסיף להם משמעות והאם בכלל יש לי מספיק מוטיבציה להכניס להם משמעות כי תכל'ס חיים חסרי משמעות גורפת הם מאוד נינוחים אם גם משעממים בטירוף.
הבעיה היא שכשאת בתוך הבוץ של השיעמום ובעיקר חוסר האנרגיה קשה להוציא את עצמך מהעצלות הבטונית. מלשון בטון.
בבלוג הבא, אני מקוה: רעיונות חדשים לצמיחה עבורי ועבור משפחתי. וגם- חוויותיי בתור מעבירת קייטנה לבני 4. יולי בפתח!