טוב …. מראש מתנצל. לפוסט הזה יש ניחוח עדתי. יש רמיזות למנהגים מסוימים בעדות מסוימות. ולמה? לא יודע, תגידו אתם. (יודע יודע שזה לא יפה וסטיגמתי וכאלה … אבל באמת, לא מתוך מקום רע או שיפוטי חס וחלילה, נראה לי פשוט שסטטיסטית זה נכון ויסלחו אלה שהסטטיסטיקה פסחה עליהם)
ואחרי ההצהרה המפוצצת … אז על מה רציתי לדבר איתכם? בעיקר על שישי בערב. מכירים את זה? יושבים כל המשפחה, קידוש, ארוחת ערב עמוסה כל טוב, דג – מנה ראשונה, בשר ותוספת – מנה עיקרית, בין אלף לאלפיים סוגי סלטים (ואף אחד כמובן לא סלט ירקות פשוט), ואז הקינוחים ואז הפיצוחים עם המלוחים ובסוף קפה ואז בא לכם … בא לכם למות בערך.
אז מכירים? מעולה. תנו לי לנחש. כנראה שאתם עירקים או מרוקאים או טריפוליטאים (מישהו יכול להגיד לי למה דווקא הם זכו בכינוי עירוני? למה טריפולי? למה לא לובים כמו כל השאר? … סתם מחשבה) … הבנתם כבר. אז האמת: כיף לכם. אני לא מכיר. כלומר שמעתי על זה, אפילו הייתי באיזה פעמיים שלוש אבל זהו בערך. אצל חברים טובים מהתיכון (אני יודע שאתם קוראים את זה, אז צריכים לעשות את זה יותר) או אצל משפחתה של בת הזוג הקודמת (כנראה אצלה כבר לא אתארח יותר) ובטח יבואו עוד ערבי שישי כאלה … והאמת היא שאני די נהנה מהערבים האלה. מה זה נהנה? אני מתרגש מהארוחות האלה. זה כל כך נותן הרגשה של משפחתיות, של ביחד, של מסורת, לאו דווקא מסורת יהודית, זה פחות חשוב בעיני, יותר חשוב מסורת משפחתית.
ואני? בן למשפחה אשכנזית, מה זה אשכנזית אתם שואלים? פולין, ליטא, בולגריה, כזה אשכנזי. הארד-קור. בקיצור אז אצלנו את ארוחות שישי בערב אני … מממ … לא ממש זוכר. ולצערי הרב, המסורת הזאת (או יותר נכון, חוסר המסורת הזאת) מחלחלת גם לצאצאים. כשאני יושב עם שני המלאכים שלי בארוחת שישי, וההתנהלות היא כשל כל יום כשאנחנו סועדים ביחד ארוחת ערב, אני קצת מתבאס. מתבאס בשבילי, מתבאס בשבילם. ולא, זה לא משהו שקרה בעקבות הגירושים. עוד כשהיינו משפחה רגילה. אבא אמא ושני ילדים. גם אז, ארוחות שישי בערב, איך לאמר בעדינות, לא היו.
וכשאני חושב על זה … המחשבות שלי גולשות לילדותי. אז אני נזכר בשני אירועים, האחד חד פעמי והאחד, שבועי. אני זוכר איך פעם אחת הלכתי לישון אצל חבר בשישי בערב. חבר? לא בדיוק חבר, יותר נכון, הלכתי למשפחתו של אח של חבר של אח שלי. מבולבלים? לא נורא. האמת שלא כזה חשוב. אני רק זוכר שזו הפעם הראשונה שבאמת ראיתי איך מתנהל קידוש. איך זה לבלות את ערב שישי אצל משפחה מסורתית, להרגיש את כל הטקס. זה הרגיש לי מוזר, זה הרגיש לי מיוחד. זה הרגיש לי נעים. ואז אני גם נזכר איך כל יום שישי בערב, ביסודי ובתיכון כשהיינו רוצים לצאת לבלות, תמיד, אבל תמיד, היינו צריכים לחכות לו, אל החבר שלנו שלא ויתר (או שכנראה לא ויתרו לו) אף פעם על קידוש, על ארוחת יום שישי. היום, ממרום מעמדי וגילי, אני חושב בלב. תכל'ס צודקים.
ומה הלאה? וואללה, לא יודע. זה לא שאני הולך להצמיח משפחה אחרת או משהו כזה וגם הורי לא הולכים להמיר עדתם בן לילה. כנראה שאמשיך להיות קצת כמו הקוקיה. ללכת להתארח בבתים אחרים. אבל הי, לפחות בימי שישי בערב אני לא צריך להתמודד עם כמויות אוכל מטורפות ומשמינות, לפחות בימי שישי בערב, אני אוכל לנשום. כזה אני, מסתכל על חצי הכוס המלאה 🙂
פוס. אתם יודעים כאשר הראיתי את הפוסט הזה למיספטל … זוכרים את מיספטל, נכון? מעולה. אז מיספטל אמרה לי … "תן לי לחשוב על זה. משהו חסר לי." ואז יומיים אחרי … "אני יודעת! חסר לי טריגר! מה פתאום החלטת לספר על זה עכשיו? למה עכשיו? מה קרה?" אז האמת היא שכאשר אני חושב על זה, תכל'ס צודקת מיספטל. למה דווקא עכשיו? אז כן. דברים קורים בחיים שלי. דברים מרגשים. דברים מסעירים. דברים מאתגרים. דברים שגורמים לי לחשוב על כל העניין הזה של ארוחות שישי, של משפחתיות וכאלה. מצד אחד בא לי לצעוק לכל העולם ומצד שני יש גם דברים שהשתיקה יפה להם. מסוקרנים? תתמודדו.
ואיזה שיר בא לי לשתף? אז כשהייתי ילד, בערבי שישי, בעודנו מחכים לחבר, ההוא, נו, עם הקידוש, אז היה שיר להיט בטירוף. בא לי לשתף אותו.
[youtube 0MvrWrutQk4 nolink]