מכירות את זה שיש מן תחושה מוזרה בגוף?
כבר כמה ימים שאני מסתובבת עם תחושה כזאת, מעיקה, כמו שעון מעורר על נודניק שמנדנד לי לקום כל חצי דקה.
מרגישה את זה באוויר, בריחות, במזג האוויר הסתווי שמתקרב, ומפחדת לפתוח את זה בזיכרון ולגעת.
יום השנה לאונס שעברתי מתקרב, וזה עושה לי רע בגוף
זה קרה לפני שנה, אדם שסמכתי עליו, שלא חשבתי שיפגע בי בא ולקח בכח את מה שהוא רצה ממני, מהגוף שלי שדימם.
אולי עוד ארחיב על זה, עכשיו קצת קשה מדי.
בינתיים, הולכת לעבודה כרגיל וממשיכה לתפקד ומנסה לשמוח במה שיש, ויש.
הלב שלי מלא באהבה לילדים שלי, לאישה המדהימה שהכרתי, לחברים הטובים שמקיפים אותי ולמשפחה.
אני לא כפוית טובה, יודעת שהחיים שלי מלאים בטוב, אבל העניין הזה מעיב, כמו ענן אפור ביום אביב נעים, מראה שהגשם מתקרב.
עוד שבוע פחות יום זהו יום השנה, ובכל מקום שאליו אני הולכת בשרי נעשה חידודין חידודין, בחילה קלה מלווה אותי במיוחד בשעות הערב, זה הזיכרון של הגוף.
לא של הראש, מולו קשה להתמודד.
ואולי אני בכלל יכולה להרשות לעצמי להתאבל? על האדם שהייתי לפני שהכל קרה, שלא מכיר פחדים וחרדות ושנאה ותיעוב ספציפיים כל כך, על האישה השלמה שהיתה שם לפני.
אולי אם ארשה לעצמי להתאבל קצת, העיבוד של הזכרונות בגוף שלי יושלם.
לֹא יוֹדַעַת, חוֹשֶׁשֶׁת לגעת
ההדחקה
לְעִתִּים הִיא מְתוּקָה
וַאֲנִי אַלּוּפָה בְּזֶה, בִּלְהַדְחִיק, בְּלֹא לֶחָשׁוּב
לָלֶכֶת לַמָּקוֹם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב
בַּזִּכָּרוֹן.