יום השואה 2011.

אני דור שלישי לשואה ואני לא מפסיקה לתהות אם יש לזה איזו משמעות לגביי. על הדור השני כולם מדברים, אבל מה איתי, אם זה דפק את ההורים שלי, זה איכשהו חייב לעבור דרכי…

אני דור ראשון לדור שני וכמה שזה חולה להגיד- הייתי רוצה להיות שם. בעיקר לא ביום השואה, אני תוהה אם הייתי שורדת. זה לרוב קורה כשרע לי בגלל עוד איזה אידיוט תורן, או לרוב אותו אחד, אני חושבת לעצמי שאולי רק היטלר היה מראה לי פרופורציה מה היא ומה חשוב באמת…

אני דור ראשון שמחויב בעיקר לכלום ושום דבר. דור שלא ממש אכפת לו מדבר חוץ מעצמו וגם זה מוטל בספק. עושים רק מה שקל. לא הולכים רחוק מידי. לוקחים מונית. אין לנו חלומות. יש לנו משברים. הכל קשה לנו. הפסיכולוג שלנו כבר יסביר לכם למה. אין לנו אהבה ויש לנו את כל האמצעים להימנע. אנחנו שותים מלא ונשארים צמאים. אוכלים בחוץ ובפנים אין לנו כלום. יש לנו מלא קפה אבל אין לנו בית. יש לנו מלא סטטוסים, אבל הסטטוס של רובנו הוא רווקים. אנחנו תורמים, אבל בעיקר זרע. עושים מלא קעקועים אבל מה הסיכוי שנציע עזרה לאישה זקנה אחת עם  קעקוע דהוי על היד. דור שכותב אס אמ אסים ולא יודע מה זה מכתבי אהבה . דור שמרשה לעצמו לשחק בערב יום השואה (זה לא היה בוטה, זה לא היה רועש, אנחנו חבר'ה טובים), פשוט זה לא כל כך נוח להיות עצוב ביום ראשון, על תחילת השבוע וגם בדיוק עמית הגיע לארץ ומה זה לא מתאים עכשיו הדיכאון הזה…

אני אהיה אמא של דור רביעי, לא בעוד הרבה זמן בעזרת השם ואם הם ישחקו ביום השואה במשחקי חברה אז אני אהיה מאוד מאוכזבת, מהם, ממני וממה שנהיינו. כמעט כמו שהייתי אתמול, מעצמי. אני לא שופטת. אני לא מתחסדת. אני גם לא כופה או מבקרת. אני רק מביעה חרטה עמוקה על הבחירה העקומה שלי. כשהגעתי אתמול הביתה בלילה ראיתי סרט מדהים שנקרא "פיצה באושוויץ" הוא הסתכם בכך- "שאין דבר כזה ניצולי שואה" התחברתי לאמירה. יש דברים שאי אפשר לברוח מהם, אי אפשר להינצל מהם. יש חוויות שאי אפשר פשוט לשים מאחור. זה קשור אליי.

להם יש את ספר השמות של הנספים ולנו יש את ספר הפנים (פייסבוק) . בדיוק עכשיו מצאתי שם לינק שקרא לי לבוא, הוא אולי הדבר הכי חזק שיכולתי לבקש כדי לחתום את היום הזה. כדי להצליח להרגיש. כדי להתרגש.

ישראל בלייר, בלה בלייר, דוד בלייר, יצחק בלייר, פסיה בלדרמן, אברהם בלדרמן, משה דוננפלד , אהובה דוננפלד