יום הבוחר

היום כולנו (!) נלך להצביע. לבחור.

לכאורה, בהקשר זה, שני פעלים זהים במהותם. בהקשר של בחירות אחרות, אלה שאנו עושים כל יום, ההבדל ביניהם גדול ומעורר מחשבה.

אז כן, גם אני כותבת על הבחירות. אני כותבת על הבחירות בעקבות פגישה עם ילד מקסים ונבון, שנוטה, כמו ילדים רבים, וכמו מבוגרים רבים, לטבוע בתוך תחושותיו.

נניח שקורה משהו לא נעים: מפסיקים לו את המשחק כדי ללכת להתרחץ, שמים גבול לצפיה בטלויזיה, בהפסקה החברים לא משתפים אותו במשחק כדורגל, המורה ביקשה מההורים חתימה ליד ציון נמוך בבחינה. נקרא לזה: 'המאורע המצער'.

לפני שתמשיכו לקרוא, ובעודכם ממלמלים לעצמכם "שאלה יהיו הצרות שלי", דמיינו זאת: הבוס שלכם קורא לכם לפגישה ונוזף בכם; בעל הבית הודיע שהוא מעלה את שכר הדירה; המצגת למחר לא מוכנה ואין לכם מושג איך תגיע לסיומה; מריבה טפשית עם בן/בת הזוג הדרדרה לכדי חילופי האשמות מכוערים וטריקת דלת שצבעה באפור כהה את המשך היום.

תחושות כמו תסכול, לחץ, כעס, עלבון, השפלה, יאוש ובדידות שאתם עשויים לחוש, ושעשויות לקנן בכם למשך שעות ארוכות, מתווספים אצל הילד להוויה שעוטפת כמעט את כל קיומו: הוויית הכפיפות. כן, הילד כפוף: להורים, למורים, לגננות, למסגרת, למדריך בחוג, למה שמותר ואסור, למה שלגילו ולא לגילו. שיקול הדעת שלו ביחס לחייו, בואו נודה על האמת, מצומצם עד מאוד.

מה הפלא שמאורע רע, כואב, מתסכל, מרגיז או מצער, מסתער על הילד ומצליח להעלים מעיניו כל קרן שמש מקרית. מה הפלא שלעתים קרובות ילדים מוצפים בתחושה קשה, ואנחנו עומדים, חסרי אונים, ומחפשים ללא הועיל ענף כדי להושיט ולהוציאם משם.

ילדים והתמקדות

אז קודם כל, הגיע הזמן לדבר קצת על התמקדות וילדים. מדובר בשילוב נפלא, טבעי ועוצמתי: ילדים נולדים גוף, תחושות ורגשות, ורק בהמשך מתווספות לשם מילים, קודים חברתיים, איסורים, מנהגים ועוד, שמטשטשים את הקשר בין הילד לתחושותיו.

ההקשבה שמציעה ההתמקדות מאפשרת לחבר מחדש את החוטים העדינים הללו שהתרופפו, ומעניקה לילדים הזדמנות לפתח יכולות פנימיות, בטחון עצמי ולמצוא את הדרכים שלהם להתמודדות יעילה עם כאבים, פחדים וכשלונות.

אה, כן: וזה עובד הרבה יותר מהר מאשר אצל מבוגרים…

בחזרה לבחירות

אז הילד המקסים והנבון ואני שמנו לב לתחושה הקשה. תפסנו אותה בדיוק ברגע שעמדה להציף. לא ביטלנו אותה, לא הפחתנו בערכה או חשיבותה. גם לא טבענו בתוכה, לא הנחנו לה להשתלט עליו. לקחנו קצת מרחק, הצלחנו להתבונן בה, להקשיב לה. ואז שחזרנו את היום כולו, עד אותו מאורע מצער שהעכיר אותו. שמנו לב לדברים נעימים שהיו ביום הזה, שמנו לב למשהו מסקרן שעתיד לקרות מחר. לא ניסינו להסיט את תשומת הלב מהמאורע המצער ולהעדיף עליו משהו נעים יותר שקרה או שצפוי לקרות. רק הכרנו בכל אחד מהדברים, נעימים ומצערים כאחד.

ואז דיברנו על אפשרות הבחירה. האפשרות להיות בעל הבית על רגשותיך ותחושותיך, להצביע על כל אחת ואחת, לשים לב לכולן, ולבחור באיזו דרך ללכת. דיברנו, ולמרות שהצער עדיין היה שם, הוא לא התפרץ, לא השתלט, לא סחף את הילד לתוכו. הצער היה שם, אבל ההכרה באפשרות הבחירה כבר הוליכה את הילד המקסים לכיוון אחר.

זה עובד לא רק עם ילדים. גם אצל מבוגרים, ההתבוננות, ההקשבה, הנוכחות, ההכרה בכל אחת מהאפשרויות, ההצבעה על כל אחת במובחן ובנפרד מהמכלול, כל אלה מאפשרות את הבחירה.

ועצם הבחירה כבר מביאה אותנו לנקודה חדשה, טובה יותר.

אז תצביעו, תבחרו, כדי שיהיה יותר טוב. טוב?