יולנדה דה מיאו

יולנדה דה מיאו חתולה מיוחסת מגיעה לקרקס.

מה יהיה רגע השיא בסיפור?

יולנדה דה מיאו היא חתולה מיוחסת, וכולם פועלים על פי גחמותיה.

יש לה כסא שמור בקרקס, והצפיה היא לשמוע מה דעתה של

החתולה המלכותית על מופע הקרקס שהגיע לעיר.

הפיל והאריה ואפילו הדובה מנסים ללהטט ולהפגין את

כישוריהם, אבל הקריאה המצופה של "וואוו" לא יוצאת

מפיה של החתלתולה.

אפילו הג'ירפה ואריה הים החמוד לא עושים לה את זה.

ואז הגברת הנכבדה מחליטה להראות להם מה זה מופע

קרקסי אמיתי.

ובתנועות של פליה ורלווה ופירואט קטן, היא שובה

את לב הקהל, ואופס הולכת לישון. זה אמור להיות רגע שיא.

וכמובן שכל החיות (כעדר..) עושים כמותה, וראו זה פלא

כולם נרדמים אחרי תרגילי הבלט.

נתחיל בדברים הנפלאים של הספר, הוא מאוייר להפליא,

נעים להסתכל על הדמויות ולבדוק את הפרטים הקטנים.

גפן רפאלי מיטיבה לאייר את הסיפור בקווים נעימים לעין,

הצבעים מתמזגים בין אדום לאפור, אהבתי את גופן הכתב,

צבע הדפים קרם – מוצא חן בעיני וגם גודלו של הספר.

לגבי העלילה, אם זהו ספר שבא לשדר מסר של הפוך על

הפוך, ולהסביר לילדים הצעירים שכדאי לפרגן לחברים,

ולשבח כל ניסיון של הופעה, אשריינו. ובדרך להסביר

שיולנדה גאוותנית ויהירה, ובעצם בטלנית. ומי החליט שהיא

מיוחסת? ועל שום מה?

אז אם זאת הכוונה שאפו. הגננת או ההורה המקריא חייבים

לעמוד על הדקויות בסיפור, ולקחת אותו אל המקום הנכון.

הרי הילדים נפגשים בילדים "מיוחסים" והשיחה על כך עשויה

לפתוח בפניהם את היכולת לדבר על כך.

יתכן ואני חוטאת לכוונתה של הסופרת, אבל זהו דרכו

של ספר ברגע ששיחררת אותו לעולם, אנחנו לוקחים אותו לכל מיני פינות.

האמת אינני יודעת על מה היא חשבה כשהציגה את יולנדה

כחתולה מועדפת, שמבטלת את חבריה החיות כך סתם,

והדבר עליו היא מתפארת הוא השינה………..

אשמח שתאירו את עיני