ככה אני מרגישה בימים האחרונים: השמש כבר מתחילה "להתחנף" ולדגדג את הקור שיצחק ויצחק עד שיעלם לו.. ועם ט"ו בשבט בפתח והשקדייה שכבר פורחת, אני חשה את קורי החורף מתחילים להיפרם..
ולכן בחרתי לשתף אתכם בשיר של רחל "עץ אגס".
שיר שמבטא התגברות על מועקה, משבר, אבל, או תחושת אבדן, אולי על אדם יקר שמת או על חברות שנפסקה או חלום שהתנפץ, ועל התפייסות לאחר תקופה ארוכה (חורף שלם של אבל).
וקופצים לי לעיניים הביטויים "קשר" ו"באבלו התעקש" שמרמזים לי על כך שהדוברת בשיר מתנחמת כאילו בניגוד לרצונה. נראה שיש בה כוחות פנימיים שרוצים להתנחם אבל יש גם כוחות שמתנגדים לנחמה.
את זה אני מנסה להבין.
מה יכול לגרום לה (ולנו לפעמים) לא לרצות התנחם גם כשהחיים מציעים לנו נחמה וגם כש"הבשלנו" להתנחם?
מהם הקולות, הרגשות, המחשבות של אי הרצון להתנחם?