אנחנו נמצאים בימים היסטוריים, בהם כל העולם נלחם בווירוס קורונה שמצליח לשגע את כולנו. נראה לי שבמאה השנים האחרונות, מעולם לא היתה תמימות דעים נרחבת כל כך בקרב האנושות מול אויב משותף.
אולי, אם אנו מאמינים שיש סיבה לדברים שקורים, זאת היא הדרך בה הטבע אומר לנו, בדרכה הקשה והשוויונית של הקורונה, שלא מפלה ולא מבחינה בין מלך לפשוט עם, בין תושבי ארצות עשירות ליושביהן של ארצות נחשלות – די.
הרחקנו לכת מידי כולנו, ביחסינו זה עם זה, בחוסר ההתחשבות שלנו זה בזה ובדאגה האגואיסטית של כל אדם לעצמו וליקיריו. כאן, אנו נדרשים על מנת לעצור את המגפה- להתחשב גם באחרים. כי ההתנהגות שלנו חשובה ויכולה להשפיע על גורלם של רבים. אם עד כה לא הבנו, למרות שחיינו במאה שהיו בה לא מעט מלחמות קשות שהגזמנו, הרי שכעת אנו מתחילים להבין שכולנו בסירה אחת ואנחנו חייבים לשלב כוחות על מנת לנצח.
בכל מלחמה רגילה כידוע, יש שני צדדים לפחות. כאן זה כל העולם מול ווירוס הקורונה. יש לו כמה מאפיינים שמעצימים לחץ וחרדה. ראשית, הוא אינו מוכר. אף אחד לא יודע איך מתמודדים איתו באמת, וכמה זמן זה יקח עד שיעלם מחיינו אם בכלל. שנית, הוא בלתי נראה, ואין לנו מושג היכן הוא מסתתר ורק מחכה שנדבק בו. גם לא ברור מה מכל העצות שאנחנו מקבלים שנועדו להגן עלינו מפניו אכן נכונות. בכזה מצב של חוסר ידע הלחץ מרקיע שחקים.
גם בימים כתיקונם, לחץ מתעצם במצב של אי וודאות. אתן יכולות להיזכר באירועים מחייכן בהם לא ידעתן מה יוליד יום, כמו הכרות עם בן זוג חדש, פתיחת עסק, הגעה למקום עבודה חדש או מעבר לעיר אחרת. כל הדברים האלה, מלחיצים את חלקנו לעתים. אך כעת, האירוע הזה, הוא חריג בכל היקף וקנה מידה ממה שהכרנו על כל השלכותיו הנרחבות והרבות. לחץ מתעצם גם כשאין לנו שליטה. שני אלה: אי הודאות והעדר השליטה, הולכים שלובי יד בימי הקורונה בעוד אנחנו נדרשים להימנע ממגע. הלחץ והחרדה מרקיעים שחקים.
אנחנו נמצאים בסגר. במצב כזה, הבחירה הנכונה בכלי התקשורת שילווה את ימינו היא חשובה במיוחד. בימים רגילים, אנחנו יכולים לצאת פשוט החוצה ולהיווכח בנכונותם של הדברים. בבידוד, כלי התקשורת הוא היחיד כמעט, למעט אולי מידע שאפשר לקבל מכאלו המוגדרים כחיוניים, שיכול לשפוך אור על הקורה מסביבנו. אין שאלה בדבר הצורך לצרוך את המידע החשוב, נשאלת השאלה, האם זה משנה באיזה כלי?
לטלוויזיה ההשפעה הרבה ביותר. בהיותה כלי שלוכד את תשומת הלב של שניים מהחושים הדומיננטיים ביותר שלנו, חוש הראיה וחוש השמיעה. אנו רואים טלוויזיה בדרך כלל כשאנחנו פסיביים, ללא תנועה וכל תשומת הלב והקשב שלנו מופנים למסך. שני המרכיבים האלו יחד- שימוש בחושים עיקריים והתנהגות פסיבית מעצימים את השפעתה עלינו משום שלמעט הבחירה בערוץ בו אנו צופים, יכולת השליטה שלנו מוגבלת במיוחד.
בעיתון, יש בעיקר טקסט. אין סרטים כמובן, ויש קצת תמונות. החוש שנעשה בו שימוש הוא חוש הראיה בלבד. קריאה בעיתון מאפשרת מרחב תנועה גדול יותר, אנחנו הרבה פחות מוגבלים מבחינת המיקום שלנו במרחב כשאנחנו קוראים, מה שמגביר את מידת השליטה שלנו. יתרה מזאת, אנחנו יכולים לבחור באותו עיתון מה לקרוא וממה להימנע, שלא כמו בטלוויזיה, שם מרגע שבחרת בערוץ, אין לך שום יכולת בחירה של התוכן אותו את צורכת.
ברדיו , כמו בטלוויזיה איננו שולטים על התוכן. אבל החוש המופעל הוא רק חוש השמיעה וחשוב מכך הוא שבעת האזנה אנחנו יכולים לבצע מגוון גדול מאד של פעולות תוך כדי תנועה. בזמן הזה אפשר לבשל, לנקות, לסדר ולעשות הרבה פעולות חשובות, כשתשומת הלב הבלעדית לא נתונה רק לתכנים הבוקעים מהרדיו. מרחב פעולה רב יותר משמע, מידה של שליטה רבה יותר. תחושת שליטה, אפילו מדומה- ממתנת רמות של לחץ.
אמנם מידת השליטה שלנו על חיינו בימים אלה מצומצמת מאד, אך עדיין יש לנו מרחב בחירה גם אם קטן. בחירה בעיתון או רדיו עדיפה על פני צפייה בטלוויזיה. מומלץ אם כן לבכר צריכת תוכן באמצעים אלה, וגם כאן, חשוב לא להגזים ולהגביל אותו לזמן מסוים ביום ולא יותר.
