חרטתי על דגלי חינוך מיוחד בשבילי.

כאמא לא מיוחדת בכלל, הרעיון להעביר את הילד מחינוך רגיל לחינוך בלתי רגיל היה עבורי חציית קווים לא פשוטה, שהצריכה ממני לקפל הרבה דגלים, תוך כדי התקדמות. למי שלא מכיר אותנו, הבן שלי מיוחד "לייט". בהרבה מובנים, אנחנו בני מזל, אך וגם הצרכים המיוחדים הלכאורה פשוטים וקלים, הם אתגר סיזיפי יום-יומי, שלא לומר מאבק, שלא לומר מלחמת עולם במיליון ואחת חזיתות בו-זמנית – בתוך הבית ומחוצה לו. מול מערכת החינוך, מול ההורים בכיתה, מול זרים בגינה, מול רופאים בקופה, מול הילד וכמובן מול עצמי.

השנקל שלי על הדרך שעברתי ב-10 השנים האחרונות:

אל תהיו אסירי תודה: קשה להתמודד עם הילד. אין ספק שגם למערכת החינוך לא קל. אבל זה תפקידם: לווסת, לחנך, ללמד לקרוא ולכתוב, להשתלט, להתמודד. למצוא פתרונות. פגשתי הורים שהיו כל כך אסירי תודה לצוות בית הספר שלא התקשר אליהם כל עשר דקות, בדרישה לבוא לקחת את הילד, שהיו מוכנים לקבל הכל כתורה מסיני. או כדי ליהנות משעות השקט (לגיטימי) או כדי לא להכביד בעצמם על המערכת ("מספיק שהילד פרובלמטי"). זו טעות, בעיני. היד על ההגה היא תמיד של ההורה ולא כל האמצעים מקדשים את המטרה. אם בית הספר נוקט באמצעים פוגעניים או שאינם עפ"י חוזר מנכ"ל, יש להפסיק זאת. בתום היום הראשון של בני בבית ספר מיוחד הוא חזר הביתה עם אצבע שבורה. מורה התיישבה עליו כדי להרגיע אותו. וכשהוא לא נרגע (צרח כי כאב לו) זה רק חיזק אצלה את התחושה שבחרה בדרך הפדגוגית הראויה כדי להתמודד עם קשיי התאקלמות של היום הראשון.

יש אנשים רעים באמצע הדרך: גננת עצלנית ומרשעת, מורה שהיא 3 הקופים באשה אחת: לא מוכנה לראות, לא מוכנה להקשיב ולא מוכנה לדבר, מפקחת חסרת בושה שאיימה להוציא את הילד ממערכת החינוך כי הילד עדיין ב"טרום חובה" והם לא חייבים לנו כלום, פסיכולוגית ילדים שלא מבינה שום דבר בילדים, הורים אטומים, מנהלת שעקפה את חוזרי מנכ"ל החינוך ונתנה חסות לתקיפה חוזרת ונשנית של הצוות נגד הילד ועוד. תמיד יהיו כאלה. חובה עלינו כהורים לעמוד איתן פעמיים: הן להגנה על הילד והן לטובת הילד, ויש שוני בין הדברים.

שיעורי בית: אנחנו ההורים חייבים ללמוד מהן זכויותינו ומהן זכויות הילד, כפי שחוק מנסח אותן. הרבה אנשים בתוך המערכות השונות ישמחו להסתיר מכם את מה שמגיע לכם, על מנת להקל על עצמם את החיים. לכפות תרופות, להזיז את הילד ממקום למקום, לא לאפשר בחירה של בית ספר ועוד. חייבים לשאול, לבדוק ולרשום הכל, ולהגיע לכל פגישה עם חומר כתוב (כדאי אפילו לכתוב את מספר החוק הרלוונטי). תשאלו הרבה שאלות, גם אם ועדת השמה שנקבעה לרבע שעה הופכת לשיחה של שעה ורבע/

והאמא של הילד הזה היא אני: אף אחד לא מכיר את הילד שלכם כמוכם. גם לא פסיכיאטריים יידועי שם או מורה עם 40 שנה במקצוע. אם תרופה מסוימת רק עושה נזקים ובפועל לא עוזרת, להמשיך להתעקש להפסיקה למרות שהרופא המכובד מנסה למכור לך שאת "פשוט לא מוכנה לקבל את האמת הלא נעימה על הילד."

חינוך מיוחד כשמו כן הוא – מיוחד: כקופירייטרית, קבעתי סיסמה: "אתם חינוך מיוחד, תהיו מיוחדים". משפט שבאמצעותו נלחמתי על טיפוח 360 בכל החזיתות: מחנכת כיתה בעלת האופי המתאים לילד, שעות פרטניות, טיפול באמצעות חיות וטיפול פסיכולוגי בתוך בית הספר ועוד.

לא לתת להפוך את הילד שלכם למשוגע: כשאומרים לכם "הילד התפרץ בלי סיבה… תקף סתם… התרגז פתאום…" אל תקבלו את זה. כל עוד הילד לא אובחן כלא שפוי, תמיד יש סיבה. חייבים להקשיב לילד, לגלות ולהסביר לסביבה מה הצית את האש. לא להסכים עם האבחנה שאין מניע הגיוני – גם להתפרצות הזעם הכי לא צפויה.

לעבוד יותר קשה מכל המערכות ביחד: הסיבה היחידה שהרגשתי חופשית לדרוש כל כך הרבה, היא כי אני לא נחתי לרגע. לא מחפשת פרסים. אבל רק לדרוש, בלי להיות זמינה כשצריך, בלי להמשיך את החינוך בבית, בלי לגבות את בית הספר מול הילד – גם לא הוגן, גם לא יעיל וגם מייצר יותר מלחמות.

הלב נקרע: אין מה לעשות נגד זה. רק תשתדלו לא לבכות ליד הילד.

========