6 מרץ 2016, פריס.
את עומדת על קו הזינוק, מלפנייך ומאחורייך אלפי רצים מכל העולם, פנים לא מוכרות, בליל של שפות, כולם כל כך שונים ויחד עם זאת כל כך דומים כי לכולם יש מכנה משותף אחד, כולם עוד דקות אחדות יחלו לרוץ 21.1 ק"מ, בדיוק כמוך.
את עומדת על קו הזינוק ולא מאמינה שבאמת זו את, לבושה בגדי ספורט, כובע לראשך, נעלי ריצה, מספר רץ, שעון ריצה שממתין להתחיל לעבוד ולמדוד לך זמנים, מרחק ודופק, קצת רועדת מקור, בכל זאת, 3 מעלות בחוץ, ואת ממתינה לזינוק, ממתינה להתחיל לרוץ מרחק שטרם רצת, מעודך.
את שם, בפריס, עם עוד 40,000 רצים, את מתבוננת סביבך ופתאום מתחילה להציף אותך תחושה שמעולם לא הכרת. את עומדת לעשות משהו שהוא שלך ושלך בלבד. את עומדת בפני הגשמת יעד שהוא כל כולו תלוי בך, בעצמך ואת יכולה לו, אם רק תרצי. ואת כל כך רוצה.
את מסתכלת אחורה, בשנים, ורואה בעייני רוחך דברים שעברת. הצלחות לצד משברים, חיים שנתת לילדייך המדהימים וחיים שנפסקו בטרם החלו ללבלב לילדך הראשון, את חושבת על בן זוגך שממתין לך שם בארץ כולו ציפייה לשמוע את קולך בסוף המרוץ, לבך מתמלא בחום, את חושבת על חודשי האימון המפרכים שעברת כדי להגיע לרגע הזה, השעות המטורפות בהם קמת לרוץ באמצע הלילה כדי להיות מוכנה לרגע האמת, על חברייך בקבוצת הריצה שהיו שותפים למסע, 2 חברותייך שעשו איתך את כל הדרך הזו בחודשים האחרונים וכעת עומדות שם לצדך ממתינות כמוך בציפייה דרוכה להתחיל לרוץ, המאמן שלך שכל כך האמין בך מהרגע הראשון אפילו כשאת לא האמנת בעצמך, על המשבר במקום העבודה ממנו קמת ועזבת בראש מורם וידעת שעל חייך שלך לעולם לא תוותרי, על הרצון שטבוע בך להצליח, בכל מחיר – ואת מתמלאת גאווה עצומה. כן, את פשוט גאה בעצמך שהנה, תוך שניות ספורות תחל הספירה לאחור, המרוץ יוזנק ואת שם, עם עצמך, עם מחשבותייך ואת רצה למענך.
עשר, תשע, שמונה, שבע….. יריית הזינוק.
את מפעילה את השעון, לוחצת על נגן המוסיקה עם הפלייליסט שהכנת מראש עם השירים שאת הכי אוהבת והרגליים מתחילות לנוע. את זוכרת בראש את כל ההנחיות של המאמן שלך, את קשובה להן כי את יודעת שהוא יודע מה שהוא אומר. את רצה. אני רצה? כן, כן, את, ממש אני רצה את הקילומטר הראשון במרוץ עליו לפני שנים אפילו לא חלמת.
מרוץ חצי מרתון ברחובות פריס.
אנשים עוקפים אותך, אפילו דוחפים, יש כאלו שרצים לצדך אבל את? את בתוך שלך. מקפידה על הצעדים הקטנים, מסתכלת מידי פעם על השעון לוודא שאת רצה בקצב הנכון, הדופק תקין ושומרת כוח להמשך. השלטים בצידי הדרך מספרים לך שהנה עברת עוד קילומטר ועוד אחד, אנשים מנופפים לך לשלום וצועקים לך בצרפתית "Bravo", להקות מתופפים וחצוצרנים מנסים להנעים לך את זמן הריצה ואת מחייכת אליהם, עם היד מודה להם וממשיכה לרוץ. לא קשה לך, את יודעת שאת יכולה, הרי הכנת את עצמך כל כך טוב לרגע הזה.
עוד קילומטר ועוד אחד. רחוב Rivoli , כיכר הבסטיליה, נהר הסיין, בניין העירייה, עוד קילומטר ועוד קילומטר. את שרה לעצמך בקול רם, מה אכפת לך, במילא אף אחד לא מכיר אותך. עוד קילומטר ועוד אחד.
" Km and that’s it 3" מספר השלט בצד… יש לך פתאום המון כוח. מאיפה כל הכוח הזה? את מסתכלת על השעון, הקצב מצוין, הזמן כמו שרצית, הדופק מעולה ואת מגבירה. את מתחילה לרוץ כמו שלא רצת מעולם. את ממשיכה להגביר את מהירות הריצה, הרגליים נושאות אותך בקלילות שלא חשבת שקיימת בך, את זו שהפעם עוקפת את מי שסביבך, החיוך מתחיל להתפשט על פנייך, ואת יודעת, את יודעת שאת עושה את זה בענק. את עושה את זה בדיוק כמו שחלמת וכל כך קיווית.
נותר קילומטר אחד לסוף. גמעת עד כה 20 ק"מ, כן, את, שלפני שנה אפילו לא חלמת שתרוצי קילומטר אחד בודד, אחד, עברת בזה הרגע 20 ק"מ. קילומטר אחד לסוף. את ממשיכה להגביר, לא מעניין אותך מה קורה מסביב, את שקועה בתוך עצמך, הראש מפוצץ במיליון מילים שעוברות לך ואת מרימה את עינייך ורואה שכתוב ממש מעלייך – Finish.
את מרימה את ידייך בתחושת ניצחון – כי ניצחת. כן, את ניצחת את עצמך. את יודעת שעשית את מה שנחשב לא יאומן מבחינתך. הוכחת שהכל מתחיל ונגמר בראש אם רק רוצים – ואת כ"כ רצית.
בזה הרגע סיימת לראשונה בחייך – חצי מרתון.
סגרת את השעון, את נגן המוסיקה והדמעות החלו לשטוף את עינייך ופנייך. זה כבר בלתי נשלט. הדמעות יורדות, את מוציאה את מכשיר הטלפון הנייד מהנרתיק, מחייגת לילדייך ולבן זוגך וצועקת להם – "עשיתי את זה" ואז למאמן שלך שאת יודעת שיושב וממתין לשיחה הזו. את כ"כ מתרגשת וכמעט ולא יכולה לנשום.
התחושה מדהימה. את מרגישה חום מציף את גופך והלב שלך מתמלא בגאווה עצומה.
אני, עינת רז, בת 48, רצתי את חצי מרתון פריס – וכבר חושבת על היעד הבא. מרתון שלם.
