אני עפה!
הצעקה היתה חזקה כל כך, שיַעֲרָה זינקה מכיסאה. המורה צופית עמדה בגבה אליהם והכתיבה, התלמידים רכנו מעל מחברותיהם וכתבו.
טל בעט ברגלה. "מה את עושה?" לחש.
"אה…"
צופית פנתה לאחור. "כן, יערה? רצית משהו?"
יערה השיבה לה מבט מבולבל.
"אני מחכה," תבעה המורה.
טל בעט בה שוב, ויערה התיישבה. "שום דבר."
"אני שמחה לשמוע," אמרה צופית, אבל לא נשמעה שמחה. "מי יכול לתת לנו דוגמה לזימון סערה?"
כמעט כל הידיים התרוממו. צופית סקרה אותם בשביעות רצון. מבטה עצר על התלמידה במושב הראשון, בדיוק מולה. "כן, חבצלת?"
חבצלת מתחה את גווה הזקוף ממילא. "'כִּי סָעַרְתְּ עָלַי'," אמרה, מדגישה כל הברה בתנועה קטנה של ראשה. "סערה בסיסית. רוח, גשם, ברקים ורעמים. אפשר גם ברד או שלג, אבל לא חייבים."
"יפה מאוד," זרחה צופית. "משום ששתי התופעות האלה קשות יותר לניהול."

עכשיו. אני יודעת שכישפתי אתכם כי אני קראתם את הפתיח פעמיים. רוצו לקנות את הספר, כדי שרוני תדפיס עוד מהדורה ותשתכנע לכתוב את הרומן הבא בעולם בני סהר ובני רשף.

ולסיום, במקום שיר, אני רוצה שתקראו את הדבר הקטן הזה שכתבה רוני, בשם איך לא לקרוא שיר.

היו שלום, ונשיקות עם רוז’ מגברת הבלים!

∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞∞

♥ הי! אהבתן מה שקראתן? אתן מוזמנות לעקוב אחריי באופן קבוע, בכפתור “עקוב אחרי” כאן למעלה או בדף הפייסבוק שלי גברת הבלים ♥