זה לא פשוט לכתוב באמת עמוק מהבטן. אני קוראת אתכם, את החלומות, את הפרוייקטים, את ההצלחות ואני אומרת לעצמי – לא אני לא רוצה פרוייקטים גדולים , אני רוצה לסגור קצוות, לשפר תהליכים אישיים שלי. בלי פרוייקטים, בלי הישגים עם כותרות, פשוט, לעשות את הדברים הכי קטנים, הכי רגילים, לא לשים לי מטרות שאני לא בטוחה שאני רוצה להתעסק בהן כרגע….. אני רוצה רק לקום בבוקר, לגלות שהכל בסדר, שאין שום דרמה בחיים שלי. להגיד בוקר טוב, לשמוע מוסיקה טובה (לי) ולחשוב מה יהיה טוב לי.
זה לא שאני עשירה ואפילו לא אמידה וגם אין לי "שוגר דדי" – אני כמו רובנו הגדול חיה לי מיום ליום. אבל תחום העניין שלי בעניינים בתקופה הזו היא לגרום לי להרגיש נוח ונכון עם עצמי. לא ממש מעניין אותי כמה כסף אני ארוויח, כמה אני אהייה ה-אקזיט הבא, אני רוצה פשוט את השגרה הפשוטה.
אני מתחילה להרגיש לא נוח כשאני קוראת אתכן. מתחילה לנוע בחוסר נוחות כי אני לא עם כותרות גדולות, אני לא פתחתי עסק ולא הרווחתי ולא שמתי לי מטרות בשמיים, שמתי לי את השגרה כמטרה. מעגלת פינות לימים ולשמאל, עושה את מה שנעים לי .
השנתיים האחרונות (עוד שלושה שבועות – יומולדת שנתיים לסרטן), התקופה האחרונה בחיים שלי – היא השיעור שלימד אותי את התמצית, תמצית החיים שלי. המתנה הכי גדולה בחיים שלי והראתה לי מה חשוב לי באמת.
לחיות פשוט, לחיות טוב – כי לכי תדעי מה מחכה לך מאחורי הסיבוב. תחיי היום, תחיי שיהיה לך נעים היום – כי את לא יודעת מה מחר… תעשי את השגרה הנעימה לפרוייקט הכי גדול שלך השנה. בלי דרמות ובלי גילויים!! פשוט לחיות את היום כי החיים הם כל-כך קצרים, כל-כך שבירים. היום טוב ? תהני מהטוב ? אז זה לא נשמע יומרני, זה לא נשמע "מכוייל מטרה", זה פשוט לזכור שהחיים קצרים, קצרים נורא…..
זה לא שאני חושבת שלרקום חלומות ולהגשים, לייצר סביבה מאתגרת – אלה ממש לא פני הדברים. אני חושבת שזה נהדר למי שמרגיש/ה שזה נכון לה, שזה טוב ומתאים לה, אני פשוט גיליתי שלהפסיק לרוץ, להפסיק לשים לי פרוייקטים ופשוט לחיות הכי פשוט שאני יכולה – זה הכי נכון בשבילי.
אולי זה נשמע רע, אולי זה מקרין סוג של עצלנות, אבל בשבילי נכון כי בשבילי זו המציאות. למדתי מה זו הריצה הזו בשבילי, למדתי מה זה הפתעות ו"לונה – פארק" והחלטתי שזה לא נכון בשבילי. נכון לי לחיות את הרגיל, היומי . זה לא עניין שטוב יותר כך או אחרת, נכון לי להקשיב ללב שלי – אבל פועם בקצב אחר….
מודה באשמה – לפעמים, אני מקנאה (אבל גם המון מפרגנת…) באלה שהציבו להן מטרות, באלה שעסוקות באמצע פרוייקטים, בכל אלה, אבל כשאני עוצרת ולוקחת נשימה עמוקה לשנייה וחושבת……אני מרגישה שנכון ונוח לי לחיות קצת אחרת. בלי לקום בבוקר כי ב 08:00 יש לי פגישת עבודה ואח"כ יש לוח זמנים מטורף ודד-ליין וכו' – לא טוב לי, החיים קצרים מדי ואני לא רוצה לחיות בתחושת פקשוש (עבורי) ולומר לעצמי אח"כ – בשביל מה היה המרוץ המטורף הזה, יכולתי גם אחרת….היה לי טוב יותר אילו…
לפני ה-כ-ל עבדתי קשה, היייתי בסוג של מירוץ, חוזרת הבייתה עם הלשון בחוץ והעבודה לא נגמרת. אני חושבת על העצבים, התסכול אבל אני זוכרת גם את השורה האחרונה. אני זוכרת כמה אהבתיי וכמה נהניתי מהעבודה.
היום אני חושבת לעצמי עד כמה לקחתי את החיים כמשהו ברור, מובן מאליו וכמה זה לא נכון, כמה הם לא משהו מובן מאליו. כמה מלחמות צריך לעבור כדי להבין שלקום בבוקר ולנהל סדר יוום כזה או אחר – אלה לא דברים שהם "מובן מאליו" – אלה הם כאלה שצריך לומר תודה על שהם קיימים .
תוך כדי כתיבה אני מגלה כמו זה לא פשוט להיות פשוט. לקיים תהליך שבו הבחירה היא להיות פשוט, היא בחירה ענקית. פינה שבה החלטתי שאני לא רוצה הפתעות, פינה שבה אני יודעת מה מחכה לי בסיבוב הבא. אני לא רוצה שמישהו יגיד לי שטרפו לי את הקלפים ומתחיל משחק חדש עם קלפים חדשים ולא בדרך שבה אני רוצה. אני רוצה הכי פשוט שאפשר. מסתבר – שצריך כח גם כדי להחליט להיות פשוט.
קשה לי עדיין ואני הולכת כמו לוליין על החבל הדק הזה של פשטות. צריך ללמוד לעשות ג'אגלינג, לשחרר את היצר התחרותי, להסביר שזה בסדר לי AS IS ולקוות שזה לא יהיה מתורגם למשהו כמו סתם חוסר מוטיבציה..אלא נסיון לא פשוט להיות פשוט וזו עבודה לא קלה.
לשחרר את האגו, ללמוד לוותר, לדעת להרגיש שממש לא חשוב לשאול את עצמי מי יהיה טוב יותר – ולא אכפת לי לוותר, ולא אכפת לי לא להיות בשליטה, לא ממש חשוב לי להשקיע משאבים וכוחות בלהיות "שווה" – אכפת לי שאני אדע ואתם תדעו -שזו אני. פשוט כך. חייה לי קצת אחרת מהעבר וזה גם בסדר בלי כותרת ורשימת הישגים.