הגיע היום האחרון.
ההתרגשות פינתה את מקומה לגעגוע וכבר בקושי יכולתי להמתין לרגע בו נצא מהבית לכיוון שדה התעופה.
פתאום הכל נגמר.
נגמרה לי ההתלהבות, הספיק לי מהחוויות, לא רציתי יותר אף ביס מאותם מאכלים נהדרים אליהם התגעגעתי ודאגתי לאכול אותם האחד אחרי השני.
שמחתי להחזיר למזוודה את כל הבגדים שליוו אותי בשבוע הקסום הזה, וגם את כל הרכישות החדשות. כן, בניגוד להרגלים שלי, קניתי, קניתי בגדים, תיקים, נקניק הונגרי וערמונים, גבינה טובה ותבלינים. שמעתם פעם על מלח ופפריקה מעושנים? ויש גם תבלין לגולש ומחית של פלפלים, חריף אש, לתיבול כל מאכל שבא לכם לאכול אותו פיקנטי.
להיות בחופשה בבודפשט, מבחינתי, זו חוויה מגוונת. חופשה, ביקור משפחה, נוסטלגיה, תרבות וקולינריה, כולם, חוברים להם יחד לאירוע עוצמתי עד כי לפעמים קשה להכיל אותו.
זכיתי למפגש משפחתי מהנה ומרגש.
ביקרתי בבית בו גדלתי, שהיום, אחרי שיפוץ, הפך לבית יפה. החצר שזכרתי אותה גדולה ואפורה, התגלתה קטנה בהרבה, משופצת מלאה בצמחיה וממש יפה. השתנתה לגמרי. מצאתי גם את בית הספר בו למדתי, שעריו הסגורים מנעו ממני להיכנס אבל המבנה המיוחד, כפי שהו התגלה מאחורי הגדר, מרשים עד היום.
מזג האוויר היה קריר ואפילו קצת גשום, לסירוגין, היה מין טפטוף כזה שלא מפריע, הוא רק מנקה את האוויר ומפיץ ריח טוב של אחרי הגשם.
ראיתי שני מחזות זמר מעולים. התאטרון בהונגריה נפלא. ישבנו בתא, שפעם היה התא המלכותי, מול הבמה. בהפסקה הוזמנו, כל הצופים, ל"סלון" בו הגישו לנו מתאבנים וכוס יין. מזל שהייתי לבושה כאחד האדם, אחרת הייתי חושדת שאיזו פיה הפכה אותי לנסיכה.
ההונגרים יודעים ליהנות. יין נשפך כמים, והאוכל נפלא. בתי הקפה והמסעדות מלאות ולא רק בתיירים. אין לי מושג איך הם מצליחים להישאר חטובים.
חטובה לא הייתי כבר ארבעים שנה, כנראה שגם לא אהיה. גם אחרי שבוע אחד בבודפשט אני צריכה להיכנס למשטר ולהוריד את מה שהעליתי שם.
אז קדימה לעבודה, השגרה חוזרת ואני ממש מברכת את בואה.
