פסח קרב ובא. באוויר תחושה מרגשת של ניקיון והתחדשות, אביב פורח מכל עבר בפריחה ססגונית ומרהיבה והרגשת החג מורגשת בכל פינה, גם חנויות הקניונים המפתות מעולם לא היו מלאות יותר ורשתות המזון עמוסות בקונים עם עגלות מלאות כל טוב.
משפחות רבות מתכוננות בשמחה לארוחת ליל הסדר, השולחנות ערוכים באלגנטיות ומצפים באיפוק חגיגי לכל האורחים הרבים אשר עתידים להיסב סביבם בקריאת סיפור ושירת ההגדה שאף פעם לא נס ליחה. כולם כולם מתרגשים ומחכים.
כולם? לא בדיוק. 11,000 ניצולי שואה נזקקים לא יוכלו לחגוג את החג הזה כמו כולם. לא יוכלו להיסב לשולחן חגיגי מלא בכל טוב לבושים במיטב מחלצותיהם כמו כולם. לא יוכלו לשמח את נכדיהם במתנות חדשות, לא יוכלו לשמוח. כי בלב שלהם שואה. שואה שעברו בה את הנורא מכל פעמיים. פעם אחת שם, רחוק, כשהיו שם בילדותם ונערותם ואיבדו כל צלם אנוש, את משפחתם ורכושם. פעם נוספת בתקופה זו, העכשווית, מצד, מצד מי בעצם?
בואו נעשה לרגע סדר. לא סדר פסח כמובן, כי כרגע אי אפשר, זה פשוט בלתי אפשרי כי חברה מסוימת, "החברה לאיתור והשבת רכוש נספי השואה" נקרא לה, כי זהו שמה, אמורה על פי החוק להעביר לניצולי שואה קשיי יום מענק בגובה של 2700 שקלים פעם בשלושה חודשים.
אמממה מה? מה קרה? מה שקורה בכל חברה נאורה שהכסף שלה, שלא לומר משהו אחר, קצת עלה לה לראש והיא נקלעה לבעיות תזרים מזומנים, והכסף שהיא אמורה להעביר לניצולים מוחזק בידי חברת "אוצר התיישבות היהודים".
הבנתם מה קורה פה? שמות החברות הנ"ל כל כך מבטיחים ויפים ואפילו מרגשים ונותנים הרגשה של תקווה ושפע לניצולי השואה כאשר בפועל לא דובים ולא יער. לא כסף ולא אוצר, לא השבת רכוש ולא תקווה. ומדוע? מכיוון שבין "החברה לאיתור והשבת רכוש וכו'" לבין חברת "אוצר התיישבות היהודים" מתנהל סכסוך משפטי שבבסיסו תמצאו מושגים כמו מניות, ירידת ערך המניות, כספים, חשש להפסד, בנקים, מימוש, סירוב למימוש, וגורנישט השבת רכוש.
אם עד עכשיו לא התפוצצתם מכעס ועצב קבלו עוד: אליעזר צינמן, ניצול שואה בן 88 מפתח תקוה סיפר ל"הארץ": "אנחנו אוכלים רק לחם, כי זה מה שאני יכול להרשות לעצמי. אני יכול לקנות עכשיו פחות תרופות לי ולאשתי אפילו שזה לא בריא לנו. הפסקתי לקנות פירות, גם את החימום אנחנו כבר לא מפעילים כי אין כסף לחשמל".
אני נזכרת בעצב בסבי וסבתי ניצולי השואה, איך סבא היה יושב על הספה בכל ערב בשקט האופייני לו כל כך, שקט שנראה לי שהתיישב אצלו רק מאז שחרטו לו שם באושויץ את המספר הארור על היד. כשעלו לארץ משם, עבדו קשה ועמלו על פרנסתם, הקימו שוב משפחה והשתדלו לקיים חיים נורמלים ושפויים עד כמה שאפשר תוך כדי זיכרונות זוועה וכאבי נפש בלתי נסבלים.
הם נפטרו לא זקנים מידי לפני כעשרים שנה. מה שעברו שם, בגטו ובמחנות הכריע אותם ונפשם נכנעה מוקדם מידי לטעמי. אבל דבר אחד בטוח קורה להם עכשיו, אם הם וחבריהם הניצולים רואים מלמעלה את מה שקורה כאן למטה, הם בטח מתהפכים בקבריהם מרוב כעס ובושה. בושה על מה שנהיה כאן, על מי שמנהל אותנו או נותן אישור ובמה לכל החברות יפות הנפש עם השמות המפוצצים שאמורות לדאוג לכל אותם ניצולים שעדיין חיים כאן איתנו, בתוכנו, והם הסבא וסבתא של כולנו. גם של המדינה.
ואיפה היא באמת? איפה היא המדינה שתבוא ותדאג ותשים על השולחן הדי רחב שלה כסף לאותם נזקקים? הרי בזכותם היא קיימת, בזכותם היא קמה וצמחה.
"הקצבה הייתה חלק עיקרי מההכנסה שלנו", ממשיך לספר צינמן שעלה לארץ מאוקראינה וחי יחד עם אשתו חנה מסכום של כ 5000 שקלים בחודש, באותו הראיון. "אני לא יכול להשתמש בתחבורה ציבורית בגלל מצבי הבריאותי, עכשיו אין לי איך להגיע לרופא כי אני לא יכול להשתמש במוניות".
סוף אופטימי אין עדיין לנושא, שתי החברות עם השמות הנוצצים והמבטיחים ובלה בלה בלה בלה, התחייבו להגיע להבנות משפטיות במהרה אך הן לא עומדות בהתחייבותן. בלה בלה בלה, כבר אמרנו? "כ 30 מילין שקלים יועברו לניצולים באופן חד פעמי לקראת חג הפסח" וזאת לאחר פניית ח"כ גפני למשרד ל"רשות לזכויות ניצולי השואה במשרד האוצר" ובהסכמת ראש הרשות, עפרה רוס.
גם ח"כ יעל גרמן (יש עתיד) פנתה בנושא אל מנכ"ל משרד האוצר, שמצידו שלח בקשה עם קצת סימני קריאה לחברות ההשבה ובלה בלה, שמצדן ענו לו דרך מנכ"ל "החברה להשבה ובלה בלה" ד"ר ישראל פלג, שהן, החברות, באמת מבקשות אחת מהשנייה להלוות ולהשיב את הכספים.
אל החגיגה הצטרפה גם קק"ל שאליה פנתה חברת הכנסת מרב מיכאלי (המחנה הציוני), בבקשה כי יעבירו את הכסף עד לסיום המשפט. קק"ל, למי שצריך תזכורת, זו הקרן הקיימת לישראל, זו שהיינו יוצאים תחת שמה לטיולים תמימים בארץ עם בית הספר, זו ששתלנו באמצעותה שתילים רכים ותמימים בימי ט"ו בשבט. תמימים? כבר לא. מנכ"ל אותה קרן תמימה כביכול ומדוברת, מאיר שפיגלר, אכן הביע נכונות להעביר כספים אך הפתעה! הקרן כפופה להסתדרות הציונית שמתנגדת לנושא ולכן, אופס, אי אפשר.
מדינה יקרה, למה את מחכה? שניצולינו ידעכו לאט לאט אבל בטוח? הרי עוד כמה שנים לא ישאר כאן אף אחד שיוכל לעמוד ולזעוק את זעקתם. כבר עכשיו אין להם כח לזה.
מה את אומרת להם בעצם? כי כרגע זה נשמע כמו: לא כסף בשבילכם. גם לא מרק עם קניידלאך. נקסט!
זוהי ארץ / אפרים קישון
"זוהי הארץ הצרה ביותר בעולם, זוהי ארץ הצרות.
זוהי ארץ בה כותבים עברית, קוראים אנגלית ומדברים רוסית.
זוהי ארץ בה אבות אכלו בוסר ושיני הבנים מצוינות.
זוהי ארץ בה לכל אזרח זכות לומר את דעתו אך אין בה חוק המחייב מישהו להקשיב".
*צילומים: רונן אלגביש. יעל ששון גלאובר.