רבקה היא אישה עדינה ושברירית. קולה רועד והיא מצחקקת בחוסר נוחות בכל פעם שהיא חושפת את חולשותיה. שיערה הפלומתי, החלק והלבן מוסתר תחת מטפחת ורודה. עורה הבהיר והעדין ועיניה התכולות העצובות מוסיפות גם הן נופך מלנכולי. הייתי עלולה לטעות ולחשוב שהיא אמנית בוהמיינית מתבודדת, אם לא הייתי פוגשת בה בבניין האונקולוגית במחלקת הרדיותרפיה.
אל מחלקת הרדיותרפיה, המקום בו מקרינים לנו, חולי הסרטן, את האזורים הסוררים, מגיעים בסופו או בתחילתו של תהליך הטיפול במחלה. זה מאוד תלוי בסוג הגידול אותו "זכינו " לקבל. אני קיבלתי סידרה של 21 טיפולי קרינה, ריחמו עליי, מסתבר. זה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. אל הטיפולים האלו אני מגיעה לבד. הם ממש פיצוחים לעומת מה שעברתי בכימותרפיה. אני רוצה להקל על אמי ולא סוחבת אותה איתי יום יום כדי להיצלות תחת המכשיר המזמזם.
בטיפול השלישי שלי, התיישבה לידי רבקה, בחדר ההמתנה המלא מדי במטופלים. היא התקרבה אליי בהיסוס, החרדה ניכרה על פניה הכחושות, הרעד בקולה היה מודגש ולשנייה חשבתי שהיא עומדת לבכות. שאלה אותי אם זאת הפעם הראשונה שלי, וכשעניתי שלא, מבול של שאלות נפל עליי מבלי שהספקתי להשיב. יחד איתו, היא חלקה איתי את החששות שלה מהטיפול המתקרב. ניסיתי ככל שיכולתי להרגיע ולהסביר שאת הגרוע ביותר, הכימו, כבר עברנו, ושהכל מתגמד לידו.
יום למחרת, שאלתי אותה במה היא עוסקת. הייתה לי תחושה, שיש בינינו הרבה מן המשותף. רבקה היא מרצה בחוג שלי. בחוג שלי! עד כמה מקריות יכולה להיות ביקום, חשבתי לעצמי באותה השנייה. בחודש האחרון גמלה בלבי ההחלטה לסיים אותם, את אוכלי האנרגיות שלי. להשיג לעצמי את התעודה המיוחלת ולסגור מעגל. שיחה עם החברה החדשה שלי גרמה לי להרגיש שאני יכולה. היא נתנה בי את הכוח לעשות מעשה. ועל זה אני מודה לה כל כך. את לימודי התואר השני שלי לא סיימתי. היה חסר לי מבחן מסכם וזהו. הפסקתי את לימודיי לפני כעשר שנים, ומאז העובדה שלא סיימתי מכרסמת בראשי ללא הרף. אין יום שעבר מאז והפספוס לא מורגש בתוכי, ולו לשנייה.
היום, הגעתי למחלקה, יום לפני סיום סדרת הטיפולים. אלה שמסכמים תקופה ארוכה של פעולות שימנעו מהקרצינומה לחזור לחזה שלי. היא הסתכלה עליי במבט עצוב מהרגיל, כאילו שהעצבות היומיומית שלה לא מספיק חזקה. שאלתי אותה לשלומה, כהרגלי, והיא הביטה בי, כאילו חיכתה לי כבר שעות. הסתכלה עליי לתוך העיניים, נגעה בי לראשונה מאז הכרנו בזרוע ואמרה "לא טוב, זה חזר". קרסתי על הכיסא המרופד, בחדר ההמתנה היפה, שהתורמים השקיעו בו הרבה כסף כדי שלפחות ויזואלית, יהיה כאן נעים, והתחבקתי איתה.
בכיתי איתה, עם המורה שלי, החברה שלי, האחות שלי למסע.