בבוקר מוקדם.כדרכם של בקרים מוקדמים. בעיטה לשעון להפעלת הנודניק. ועוד אחת.
במוח אני כבר מחברת את הודעת ההתנצלות על האיחור עד שהצלחתי להתגבר כאריה. וליפול מהמיטה…
זריז. זריז. זריז. זריז.
בגדים.איפור.מטפחת. מטפחת.מטפחת.מטפחת.שוב נפלה המטפחת ($%$%)
ברכות השחר תוך כדי קפסולה לקפה.
זמן להוציא דברים לארוחה כבר לא היה.
שלוק.
החוצה.
קפואאאאא. אין זמן לחזור להביא מעיל.יש טרמפיסטית. חרוצה.5 דק היא כבר שם…
מגיעה לנקודה.
אין נפש חיה.
מסתכלת בהודעות – אני בנקודת המפגש. 2 דק לפני השעה שקבענו.
מתקשרת לבחורה.
לא עונה. לא עונה. לא עונה.
מתקשרת לבעלה. שיישא בנטל. שיקח אחריות.
לא עונה.לא עונה.לא עונה.
נוסעת אליה הביתה.
אין לי אומץ לצפצף. לפנות בוקר בחוץ.
מתקשרת שוב ושוב.
בסוף ענתה.
הי…קבענו..אני ממהרת..זוכרת…סליחה שהערתי אותך אבל חייבת לעוף.יש לי מצגת..זוכרת ????
בטח. דקה אני בחוץ. היא בקול מנומנם.
אני מתעקשת. חמודה. ממש דקה. כי אני באיחור…
בטח.בטח.
לאחר מספיק נסיונות בריחה מהרחוב וחזרה כי "לכל אדם יש שעה" ו"בשעה שאת צריכה להגיע את תגיעי" בשילוב כמה משפטי השראה מבודהה זקן ורבי נחמן חכם.כמה ניגוני חבד ותפילות לאל חיי…
יצאה הבחורה.
כמאמר קרן פלס: זרקתי על עצמי מאפרת ובאתי… אז ככה !
בדמיוני… צי של מאפרות.מסרקות.מלבישות. עמדו בטח בתור ארוך ממיטת אפיריונה של הבחורה ועד לרכב השרד (יונדאי i10) שלי…
בזמן שזו הלבישה זו מרחה ג'ל.
בזמן שזו התאימה את החולצה למכנס לנעליים,
השניה הכניסה לכיס הג'ינס בצורה מדוייקת זוג אזניות מגולגלות. טישיו חתוך פרחוני וריחני כדור אקמול שיהיה על כל צרה ושטר של 20 שח. לקפה בקפיטריה.
בעוד האחת מתאימה נעליים השניה מאפרת.מעגלת ריסים. מתיזה את הבושם המתאים. השלישית כבר עם הקפה מוכן מגישה.הרביעית מניחה תיק על הכתף.ברישול.
החמישית מזכירה – אל תשכחי לחייך ולומר סליחה ותודה.
והשער נפתח.
והגברת יוצאת עם כוס קפה.
בהתנצלות אלגנטית מניחה את הקפה על גג הרכב. פותחת את המושב האחורי.
מניחה בזהירות את הז'קט ואת התיק.
סוגרת את האחורית.
עוברת לקדמית.
מניחה את הכוס במקום של הכוס ברכב.
נכנסת. מיישרת חולצה.
נושמת אוויר. סוגרת את הקדמית.
נושמת.נושמת.נושמת.
משלבת כמה משפטי השראה מבודהה זקן ורבי נחמן חכם.כמה ניגוני חבד ותפילות לאל חיי…
מחייכת.
בוקר טוב.
"שטויות שאיחרת. הכל לטובה".
במוח אני כבר מחברת את הודעת ההתנצלות על האיחור עד שהצלחתי להתגבר כאריה. וליפול מהמיטה…
זריז. זריז. זריז. זריז.
בגדים.איפור.מטפחת. מטפחת.מטפחת.מטפחת.שוב נפלה המטפחת ($%$%)
ברכות השחר תוך כדי קפסולה לקפה.
זמן להוציא דברים לארוחה כבר לא היה.
שלוק.
החוצה.
קפואאאאא. אין זמן לחזור להביא מעיל.יש טרמפיסטית. חרוצה.5 דק היא כבר שם…
מגיעה לנקודה.
אין נפש חיה.
מסתכלת בהודעות – אני בנקודת המפגש. 2 דק לפני השעה שקבענו.
מתקשרת לבחורה.
לא עונה. לא עונה. לא עונה.
מתקשרת לבעלה. שיישא בנטל. שיקח אחריות.
לא עונה.לא עונה.לא עונה.
נוסעת אליה הביתה.
אין לי אומץ לצפצף. לפנות בוקר בחוץ.
מתקשרת שוב ושוב.
בסוף ענתה.
הי…קבענו..אני ממהרת..זוכרת…סליחה שהערתי אותך אבל חייבת לעוף.יש לי מצגת..זוכרת ????
בטח. דקה אני בחוץ. היא בקול מנומנם.
אני מתעקשת. חמודה. ממש דקה. כי אני באיחור…
בטח.בטח.
לאחר מספיק נסיונות בריחה מהרחוב וחזרה כי "לכל אדם יש שעה" ו"בשעה שאת צריכה להגיע את תגיעי" בשילוב כמה משפטי השראה מבודהה זקן ורבי נחמן חכם.כמה ניגוני חבד ותפילות לאל חיי…
יצאה הבחורה.
כמאמר קרן פלס: זרקתי על עצמי מאפרת ובאתי… אז ככה !
בדמיוני… צי של מאפרות.מסרקות.מלבישות. עמדו בטח בתור ארוך ממיטת אפיריונה של הבחורה ועד לרכב השרד (יונדאי i10) שלי…
בזמן שזו הלבישה זו מרחה ג'ל.
בזמן שזו התאימה את החולצה למכנס לנעליים,
השניה הכניסה לכיס הג'ינס בצורה מדוייקת זוג אזניות מגולגלות. טישיו חתוך פרחוני וריחני כדור אקמול שיהיה על כל צרה ושטר של 20 שח. לקפה בקפיטריה.
בעוד האחת מתאימה נעליים השניה מאפרת.מעגלת ריסים. מתיזה את הבושם המתאים. השלישית כבר עם הקפה מוכן מגישה.הרביעית מניחה תיק על הכתף.ברישול.
החמישית מזכירה – אל תשכחי לחייך ולומר סליחה ותודה.
והשער נפתח.
והגברת יוצאת עם כוס קפה.
בהתנצלות אלגנטית מניחה את הקפה על גג הרכב. פותחת את המושב האחורי.
מניחה בזהירות את הז'קט ואת התיק.
סוגרת את האחורית.
עוברת לקדמית.
מניחה את הכוס במקום של הכוס ברכב.
נכנסת. מיישרת חולצה.
נושמת אוויר. סוגרת את הקדמית.
נושמת.נושמת.נושמת.
משלבת כמה משפטי השראה מבודהה זקן ורבי נחמן חכם.כמה ניגוני חבד ותפילות לאל חיי…
מחייכת.
בוקר טוב.
"שטויות שאיחרת. הכל לטובה".
