.
.
יש כמה סצינות שצרובות בי מהמלחמה ב-73 אבל איכשהו נראה לי שנכון לחבר אותן לכמה סצינות שנצרבו לי מהמלחמה האחרת, זו של 67. קשה לי להאמין שהילד בן 10 שהייתי במלחמת יום כיפור קלט והגיב כפי שקלט והגיב במנותק ממה שעבר על הילד בן 4 שהייתי במלחמת ששת הימים.
במלחמת ששת הימים הטלפון צלצל בדירה החיפאית הקטנה שלנו שעל הכרמל. אחותי הגדולה הרימה את השפופרת ומישהו מהצד השני שאל אותה האם זה הבית של משה בן סירה. היא השיבה בחיוב ואז נשאלה האם ידוע לה מהו סוג הדם של משה בן סירה. היא השיבה בשלילה והדובר ניתק. בדיעבד התברר שאבא שלי וכמה מהחיילים שלו, כולם מילואימניקים, התהפכו עם הג'יפ איפשהו באזור ואדי ערה בגלל אחת מכמה סיבות שונות ומשונות שהוצגו בפנינו במהלך השנים שלאחר מכן. אבי פונה לבית חולים מחוסר הכרה ושכב שם קצת למעלה מיממה עד שמת. אמי לא ידעה על כך, אחיותיי לא ידעו על כך, אני לא ידעתי על כך. רק כשהייתי בן 28 נודע לי שהוא לא נהרג במקום אלא שכב מחוסר הכרה בבית חולים. לעצב העקשן שהולך איתי לכל מקום יד ביד מגיל ארבע ועד היום נוספה אז שכבה סמיכה, כבדה ושחורה של עצב תהומי על כך שאבי מת לבד מבלי שנוכל לפחות להיות ליד מיטתו.
סיפוריהן של אחיותיי על האופן בו קיבלו את הבשורה כשהיו בבית הספר מדכאים באופן שקשה לתאר. אין לי מושג איך אני קיבלתי את הבשורה, אני לא זוכר דבר מכל זה. אבל אני זוכר את אמא שלי מחזיקה אותי על הידיים בסלון החיפאי שלנו, ליד הפסנתר של אבא שלי, על החלון שתי וערב של פסי נייר דבק ומישהו אומר משהו על המלחמה שמתרחשת ממש עכשיו.
לא יודע כמה זמן אחר כך זה היה, אבל אני זוכר, בכל נים ונים של גופי, את אמא שלי ואותי יוצאים מהדירה שלנו שבקומה העליונה ומתחילים לרדת במדרגות. יד ימין שלי מחזיקה במעקה ויד שמאל אוחזת בידה של אמי. אני שואל אותה מתי אבא יחזור והיא משיבה לי שהוא לא יחזור. אני יכול לראות את התמונה הזו כאילו שאני צופה בסרט. אני יכול לראות אותה מתוכי ומחוצה לי. אני יכול לראות אותה מכל זווית. ובעיקר אני יכול לשמוע את עצמי שואל את השאלה ואת אמא שלי עונה לי. אני שומע אותה אומרת לי שאבא לא יחזור. הרגע הזה הוא תבנית. כזו שיוצקים לתוכה חומר גלם ולוחצים אותו פנימה כדי שיקבל את צורתה. הרגע הזה הוא תבנית ואני חומר הגלם ומה שיצא מהתבנית הזו הוא שאר החיים שלי.
יום כיפור. רחוב שקט ומקסים ברמת גן. בניין של ארבע דירות. המלחמה פרצה. ברוריה, אחותי הגדולה בטיול עם חברה בארצות הברית. תכף נגיע אליהן. רני (רננה), אחותי השניה, כנראה אצל חברה שגרה קרוב, אני לא זוכר בדיוק. אמא שלי בחדר שלה ואני בסלון. הרדיו פתוח, יש חדשות והקריין אומר שצריך לאגור מים. אוחזת בי בעתה ואני נכנס להיסטריה. אני בוכה בטירוף ומתחיל לצעוק וטס לחדר של אמא שלי ורועד כולי ואומר לה שוב ושוב שצריך לאגור מים, שאמרו ברדיו שצריך לאגור מים ואין לי מושג כמה זמן לוקח לה להרגיע אותי ואיך היא בכלל מצליחה בכך.
בינתיים אחותי וחברתה בארצות הברית אצל הלן ונט (ניית'ן), קרובי משפחה שלנו. הן רוצות לעלות על מטוס ולהגיע לארץ והלן ונט מפצירים בהן להישאר ולא לטוס חזרה לישראל. התחושה בנכר היא שהמדינה עומדת לחדול מלהתקיים ואחותי וחברתה הן חלק משארית הפליטה. אסור לתת להן לחזור כי גם הן יחדלו. זה לא עוזר לקרובים שלנו. ברוריה ומיכל נחושות לחזור והן אפילו השיגו מקום בטיסה, לא ברור איך. נט מצלם אותן ומן הסתם מאמין שהתמונה היא השריד האחרון שיישאר מהן. אצלנו ערב ואחותי מתקשרת משם. אמא שלי עונה. ברוריה שואלת אותה מה קורה אצלנו ומה אנחנו עושים ואמא שלי אומרת לה שאנחנו רואים איירונסייד. מעניין מי מהקוראות/ים עוד בכלל זוכרות/ים את איירונסייד. סדרת מתח אמריקאית מיתולוגית על רוברט איירונסייד, יועץ למשטרת סן פרנסיסקו המשותק בפלג גופו התחתון ומרותק לכסא גלגלים, פותר פשעים ותעלומות על ימין ועל שמאל. אחותי כמובן לא מאמינה לאמא שלי. היא ניזונה מהטלוויזיה שם וחושבת שכולנו על סף אבדון. היא פשוט לא קונה את הסיפור הזה על איירונסייד.
אותו לילה או לילה אחד או שניים אחרי. אני במיטה, לא מצליח להירדם. אני קורא לאמא שלי ואומר לה שאני מפחד. היא שואלת אותי ממה אני מפחד ואני אומר לה שאני מדמיין שחיילים של האויב מסתובבים אצלנו בחצר ועוד רגע נכנסים אלינו הביתה. שוב, אין לי מושג איך היא הרגיעה אותי אבל גם עכשיו, 43 שנים אחרי, אני יכול לראות, ממש לראות, גם כשעיניי פקוחות, את התמונה הזו של חיילים סורים רצים בחצר עם רובים בידיהם רגע לפני שהם פורצים אלינו הביתה.
המלחמה נמשכה, המנורות בחדר המדרגות שלנו נצבעו בכחול כמו כל המנורות ברחוב, כמו כל פנסי המכוניות. האפלה קראו לזה. עמעום אורות הרחוב והמכוניות כדי שמטוסי האויב לא יוכלו לאתר אותנו כשיגיעו להפציץ. בבית הספר שבו אני לומד, שנמצא ממש בסוף הרחוב בו אנו גרים, אין אף מורה גבר לרפואה. כולם בחזית. חסרים מורים אז אמא שלי וברוריה, שבינתיים חזרה ארצה, משמשות כמורות מחליפות. וכל המלחמה הזו, כמעט כל המלחמה הזו, מתנקזת אל המבוכה האיומה שלי כאשר אני יושב בכיתה ואמא שלי או אחותי נכנסות ומעבירות שיעור.
\\