לפני שנים רבות הצלחנו, אני וחברתי, לחמוק לבילוי בוקר בתל אביב. הילדים הופקדו במסגרות ואנחנו התרווחנו בבית הקפה, מתענגות על שמש חורפית, חופש, שקט ושלווה. ארוחת הבוקר הוגשה לנו בחיוך, אז חייכנו בחזרה ושקענו בשיחת חולין קלילה. בשולחן לידינו ישבה גבירה נעימה כסופת שיער ומולה ישב ילד כבן עשר. החיוכים, השיחה ביניהם העידו על קשר מיוחד, סבתא ונכד ביום כיף. "הלוואי עלינו," אמרה חברתי וחייכה. שנים עברו, דמותם היטשטשה בזיכרוני, וצפה מחדש לאחרונה. זכיתי! אני ונכדי יושבים בבית קפה – גלידרייה בברטיסלבה. הוא עם הגלידה, אני עם כוס הקפה. ואחר כך, בדרך חזרה מהגיחה הקטנה לחו"ל, על חוף הים באילת, חלקנו בינינו עוגת גבינה. ישבנו זה מול זו, דיברנו במילים ומבטים, צחקנו משטויות והמסכים היו בצד. זמן איכות. מרחב פתוח , רוח מאיצה בגלים ללטף את אבני החוף, שמש חורפית שוקעת, ענני גשם צוברים כוח מעלינו. אני מכורבלת במעיל, שמשייה המתפקדת כמטרייה פרושה מעלי וחיוך של אושר מותח את קמטי הגיל שעל פניי. זכיתי! היקום חיבק אותנו ברגע חסד מופלא.
זכיתי!
