רובנו כילדים, קישרנו את כיפור לאופניים.
אלו שהיינו אנחנו, ואלו שהיום תורם, מכינים, משפצרים, קונים ומאבזרים…
טקס שלם סביב "הכן את עצמך לרכיבת הכפרות"
גדודים על גלגלים מתנפנפים בירידות ומזיעים בעליות. התרגשנו.
רק חסרה היתה גלימה עם סמל של גיבור על כדי לשים בגד על ההרגשה הזו, שכולם יראו את האושר. שתתנפנף גם הגלימה בירידות, ואולי קצת תיתן כוח בעליות.
אלו שאז היו, היום כבר דוחפים אחרים משלהם. היום הם רוצים את הגלימה, כדי להקל ולקבל כוח דווקא בירידות.
כי מי לא אוהב עליות?
רק ילדים על אופניים.
המבוגרים שדוחפים אותם, מבקשים ביום כיפור לכפר על המורדות,כדי לזכות לעליות.
*****************
באחד הזיכרונות, אני נוסעת עם עינב, היא מרכיבה אותי, ופתאום הנעל שלי מסתבכת בגלגל,
אנחנו בירידה במהירות גבוהה וצידי הסוליה של נעל הספורט שלי נלעסות בתוך הסיבוב… והתרסקות.
שניה וחצי של הלם שקט, ומיד אחריו פרץ אדיר של צחוק. לא הצלחנו להפסיק. י
ושבות על הכביש ומנגבות דמעות של צחוק. מנסות להרים אחת את השניה, אבל יודעות שזה הולך לקחת עוד הרבההה זמן.
ככה היו כל ההתקפות שלנו אז.
****************
והיום, אני מוצאת את עצמי מזיעה ברגעים שאני בדרך למטה, ומתנפנפת ברגעים שאני בדרך למעלה.
איך שגלגל מסתובב לו…
זיכרונות מתוקים על אופניים.
#תראווו אני בלי ידיים 🙂