סיפור זיכרון ליום השואה –אסתר שחר/אליס רוזנבלום כפי נקראה בהונגריה
ערב יום השואה . מופיעה במרכז הקהילתי ביסוד המעלה בטקס הזיכרון לשואה . הטקס מתמקד השנה בדור השני . סיפורם של הניצולים דרך העניים של הדור השני .
דור שני לשואה הוא דור עם הרבה תופעות פסיכולוגיות שרבות נכתב ועוד ייכתב עליהם . טלפון לאמא בבוקר . אשמח אם תכתבי לי את הסיפור שלך בקצרה ….
אמא היתה תינוקות בשואה ילדה בת שנתיים שלא ממש יכולה לזכור את שעובר עליה . אבל כאישה בוגרת ששרדה את התופת הנוראה , ילדותה הכילה את הסיפורים,הצלילים והריחות . גם אנחנו כילדיה ונכדיהם של שורדי שואה קיבלנו את ה"ירושה " של סיפורי השואה .
זכיתי להיולד במשפחה שמקדשת את הטוב, האושר והחיובי . לא בכדי בחרתי את מושאי המחקר שלי בפסיכולוגיה חיובית .
סבא שלי צבי רוזן ששרד את מחנה הכפייה מטהוזן – מתוך 1500 נותרו 3 שורדים ווסבא שלי בתוכם . תמיד לאורך כל חייו ניחן סבא בכישורי הומור יוצאי דופן , כולל על אירועי השואה שחווה .דוגמה שאני זוכרת למשל בימי שבת או חג שסבתא רבקה שואלת את סבא "נו -בלה איך האוכל?" וסבא עונה לה בציניות המאפיינת " טעים מאוד, אבל במטהוזן היה יותר טוב.." .
אז הנה הוא לפניכם סיפור השואה בתמצית של אמא שלי סיפור שעיצב אותי כל חיי . בזכות ולא בחסד , להאמין בניסים קטנים וגדולים ותמיד לעשות את המיטב כדי להתקדם ולהצליח . משפחתה של סבתי וסבי נשארו בהר האפר הנורא והנס שלנו מחייב אותי כל יום להמשיך את אש האבוקה ולעשות מעשים אשר יביאו גאוה ואושר למשפחתי ולזכרון .
הסיפור כתוב בשמה של אימי.
"נולדתי בינואר 1942 בעיר סגד שבהונגריה להורי צבי ורבקה .(אירנה ובלה כפי שנקראו בהונגריה)
את אבי לקחו למחנות עבודה מטהוזן וגונצקיכן עוד בשנות ה-40 המוקדמות .
נשארו בבית אמי אירנה (כך נקראה בהונגריה) ,אני כבת יחידה וסבא וסבתא (הוריה של אימי).
במאי 1944 אספו את יהודי סגד והעבירו אותם לבית חרושת ללבנים שהורי בפתאי העיר ,שם שהינו כשבועיים .
כל יום יצאו רכבות מתחנת הרכבת ליד בית החרושת לכוון אשוויץ-אנשים שנסעו ברכבות ועלו עליהן בבוקר ,כבר בערב או מחרת בבוקר ,נשרפו במשרפות . (חברים , שכנים ,משפחה רחוקה ,קהילה שלמה )
באחד המשלוחים בשלהי מאי 1944,עלינו גם אנחנו על קרונות הרכבת ,אמי ,אני סבא וסבתא.
וכאן קרה הנס –בזכותו אני יכולה לספר את סיפורי היום ,כמובן שעל סמך סיפורים ששמעתי מאמי .
הרכבת נסעה בכיוון וינה,ואז קיבלו הגרמנים הודעה ,שמשלחת הצלב האדום האמריקאי תגיע לוינה לבדוק את מצבם של מגורשים הונגריה שעל פי הדוח הגרמני נמצאים שם .
הרכבת עצרה , 2 קרונות אחרונים הורדו מהרכבת שהמשיכה לאשוויץ . בקרונות אלו היינו אנחנו .
הובלנו למחנה –שכלל זקנים ,ילדים ונשים על מנת להראות לצלב האדום שבא לפקח שאנשים חיים כאן .
שהינו באותו מחנה עד מאי 1945 עד ליום השחרור .
לא זוכרת דבר מאותה התקופה במחנה –הכל עבר דרך סיפורים .יחד עם זאת סיפורים רבים מאותה התקופה נחקקו עמוק במחשבתי .
תמונה אחת חקוקה בזכרוני –חדר ענק בו מיטות שחורות מעץ של אדני רכבת –מיטת קומותיים: למטה סבי וסבתי למעלה אמא וחברה ואני מטפסת מעלה ומטה מגרודי הפשפשים .
חזרנו לסגד לאחר השחרור –קבלנו חזרה את דירתנו .
אבא לא בבית כמובן , הוא הגיע עם הנס השני .
כעבור שלושה שבועות נכנס אבא בדלת ,לא שאל אפילו היכן הילדה , לא נשארו ילדים אחרי המלחמה.
אבא הצליח לשרוד – מתוך 1500 עובדי כפייה שנלקחו רק 3 שרדו .אבא היה בינהם .
אמי –סיפרה לי שבאותו הרגע אמרה לו את הדברים שעד היום אני "כאילו" זוכרת-הבאתי לך חזרה את בתך .
בשנת 1949-עזבנו את הונגריה לאחר ששוב החלו רוחות רעות מנשבות .
אחרי מסע ארוך ומפרך הגענו בדצמבר 1949 לישראל
כאן גדלתי ,זוכרת סיפורים מהורי שהבאוני בדרך הקשה לישראל .
אני בריאה בגוף ובנפש.
הקמתי בית –נולדו שלושת ילדיי וששת נכדיי ואני כל יום השואה לא פוחדת לזכור,להיפך מספרת בבית ספרם של נכדיי את הנס וגאה על היותה ישראלית ויהודייה ."
