לפני כשנה וחצי עברתי לגור בשכונת נוה שרת. מדובר בשכונה שפעם נחשבה לשכונה די נחשלת, שזכתה לכבוד המפוקפק של להיכלל בפרויקט שיקום שכונות. אוכלוסיית השכונה היתה מאז ומתמיד מגוונת. השכונה התחילה ממעברה של יוצאי צפון אפריקה בשנות החמישים, ואחר כך שיכנו שם עולים ממזרח אירופה וכולם גרו בדירות רכבת קטנות. ביום יש כאן הרבה צעירים שעדיין יכולים לגור כאן בזול בשכירות, תושבים ותיקים וגם קהילה חרדית גדולה, אבל נדמה, לפחות לי, שכולם חיים בשלום עם כולם, ובכלל – אני מתה על השכונה הזאת והמרכז המסחרי שלה הוא אחד הטובים שיש מבחינת החנויות שבו.
הבעיה הגדולה ביותר של השכונה היא שהיא צמודה לצהלה ובאופן כללי יושבת על קרקע מאוד יקרה. זאת הסיבה שבשכונה יש תנופת פינוי-בינוי מטורפת. גם עם זה אני חיה בשלום יחסית, למרות כמויות האבק הבלתי סבירות והעובדה שבמשך כשלושה חודשים חצי רחוב היה חסום.
אז מה הביא אותי לכתוב את הפוסט הזה? העובדה שבשבוע שעבר קיבלתי מכתב רשום מהעירייה בנוגע לשיחים של הבניין:
אחת לכמה חודשים מגיע פקח ותולה לנו פתק בנוסח הזה על דלת הכניסה, רק שהפעם כנראה לא הגבנו מהר מספיק וההודעה נשלחה גם בדואר רשום. בגדול גם עם הדרישה המנג'סת הזאת אני יכולה איכשהו לחיות, למרות שאין שום מפגע בכמה ענפים שפולשים למדרכה. עדיין אפשר להלך שם בבטחה. אבל בסדר, אני יכולה להבין את הרצון לשמור על חזות נעימה של הבניינים בעיר.
הסיבה שבכל זאת החלטתי לכתוב את הפוסט הזועם הזה היא כי כשחזרתי הביתה היום גיליתי ששוב חסמו את הרחוב, ובאופן כללי כמות המפגעים האמיתיים בשכונה – כאלה שיכולים להביא למעידות, חבלות ושברים בגפיים – היא בלתי נסבלת, ותהיו בטוחים שאף אחד מהם לא קשור לשום שיח.
ולשם הדגמה השקעתי 3 דקות לצלם לכם כמה דוגמאות. אם הייתי משקיעה קצת יותר הייתם מקבלים הרבה יותר תמונות עם הרבה יותר מפגעים.
