"התרומה והתמורה"
ביוני 2007, קיבלתי בלוס אנג'לס מצגת באימייל – בקשה לתרומה עבור "מצפה נמרוד" בראש פינה, על שם נמרוד שגב ז"ל. כלל לא ברור לי למה פתחתי את המצגת. למה דווקא זאת לא נשלחה ל"תיבת הזבל" ולמה אחרי שכבר פתחתי אותה החלטתי להיענות לפנייה ולתרום. העיניים של נמרוד, שממש "יצאו" מהמסך, הפנטו אותי, והייתה בי תחושה – ועדיין ישנה – שפעם פגשתי אותו.
נמרוד שגב "זל נהרג ביום האהבה. מלחמת לבנון ב 2006 9.8
שלחתי צ'ק למשפחה. חזי שגב, אביו, התקשר, הודה לי וביקש שאכתוב צ'ק אחר במקומו, לעמותה. הבטחתי להחליף את השיק פיזית: "ממש עוד כמה ימים, כשאגיע לארץ." וחזי הזמין אותי לבקר אותם בראש פינה.
ביקשתי מחברתי, רינת אלוני, שתצטרף אלי. כבר שנסענו הרגשתי שמשהו מיוחד עומד לקרות. תחושה שונה ובאמת אכן . קשה לי למצוא מילים לתאר אותו. עד אז הייתה ראש פינה בשבילי "מצפה הימים". ויצא שטילנו במושבה כשהיינו ב"וילה גליליי" בצפת הסמוכה. תארו לכם את ההולנדי ואותי בחופשה ארץ ישראלית, עם שריפות בהר מירון, בדיוק כשמלחמת לבנון השנייה פורצת, אותה מלחמה ארורה בה איבד נמרוד שגב את חייו.
ברור לי שהביקור אז, לא היה רק כדי לתת את תרומתי ל"מצפה נמרוד". טיילנו לאתר של המצפה המיועד ,אני זוכרת שהיה שם ליד השטח הנבחר, עץ תאנה חולה. לימים, אחרי מאמצים בלתי פוסקים של חזי, הוקם המצפה. מצפור מקסים ומרהיב שנופו צופה לעבר גבולות ישראל הצפוניים. השורות: "שם הרי גולן הושט היד וגע בם" ממש מרגישות לי את המצפה. לפני חצי שנה, בביקורי שם, שמתי לב שעץ התאנה הבריא, ואני כל כך גאה בספסלים שתרמתי (הספסלים נקנו בכספי תרומתי), שמשמשים אוהבים ומטיילים למכביר.
חזי שגב מרצה לתלמידי תיכון המבקרים במסגרת לימודיהם, במצפה נמרוד ~צולם על ידי.
יחסיי עם משפחת שגב נשמרו מאז ויש לנו מידי פעם מפגשים חמים וביקורים בראש פינה ובמצפה נמרוד, כמה מהם מרתקים במיוחד ומיוחדים. את נמרוד, כפי שכבר אמרתי, מעולם לא הכרתי, אך אני יכולה לומר בפירוש שיש משהו מיסטי שמחבר אותי אליו, אל משפחתו, אל המושבה בה גדל, אל המצפה. תמיד, כשאני בנמל תל אביב, אני בוחרת לשבת ב"קפה נמרוד" הקרוי על שמו. אני נמשכת למקום ללא כל שליטה.
איריס, אמו של נמרוד, התייחסה בתחילת יחסינו בספקנות למילים שלי, בעניין "התחושות" אשר מעבר להגיון שלי. ברבות השנים 'הסימנים' מקבלים אישור שאכן יש פה משהו שלא לגמרי ניתן להסבירו. אחת הנסיעות שלי עם איריס "לוותה" בסמיטריילרים שהובילו טנקים צפונה. דווקא אז, כשאני עם איריס במכוניתה, כשמעולם לא ראיתי מראה כזה, והטנק היחיד שאני 'קרובה' אליו הוא מהסוג שנמרוד נהרג בו. מקרה אחר קרה בביקור במושבה עם אחי שנהג במכוניתו, כשאיריס נוהגת לפנינו. רכבנו איבד בלמים בירידה מהמצפה והחל להתדרדר ופתאום נעצר וניצלנו! אחי הודה לאלוהים. אני אמרתי לו אז שאלוהים שלי לובש מדים.
אחד הדברים המרגשים ששמעתי מאיריס לאחרונה היה שעל אף שנדרשה להחליף את תעודת הזהות שלה לא הסכימה מכיוון שהיא לא רוצה שליד שמו של נמרוד יכתבו ז"ל. בשבילה נמרוד לא ז"ל. אני יודעת שאיריס מבינה את החיבור שלי לנמרוד, כי הרי ממש ,אבל ממש! אני לא באה מהחלק ההוא של ארץ ישראל היפה, מהמושבה הכי קסומה שבגליל, עם שורשים של ארץ ישראל הכי יפה שיש.
זה לא ייגמר אם לא נדבר
ביום שבת ה-28 לספטמבר,, בסינמטק תל אביב, ייערך האירוע השנתי של 'פורום המשפחות השכולות הישראליות והפלסטיניות למען פיוס, סובלנות ושלום'. איריס שגב תשב בפנל עם חברותיה הפלסטיניות, איתן נפגשה במהלך השנתיים האחרונות ויחד הן תצגנה את הדרך שלהן, דרך ההידברות. זוהי המשמעות שאיריס שגב מצאה לחייה לאחר שנהרג בנה, נמרוד, במלחמת לבנון השנייה. במכתב ששלחה לי איריס היא מספרת את התהליך שעברה:
"…בנובמבר 2005 נורה למוות בג'נין אחמד חטיב, ילד פלסטיני בן 12, ששיחק ברובה צעצוע. החייל הישראלי סבר שהוא מתכונן לירות בכוחות צה"ל וירה בו. אביו של אחמד, איסמעיל חטיב, החליט לתרום את אבריו של אחמד ובכך הציל את חייהם של חמישה ילדים ישראלים. הסיפור צולם מתחילתו והפך לסרט דוקומנטרי בשם "לב מג'נין".
כארבע שנים עברו מאז מותו של נמרוד כשראיתי את הסרט. ראיתי את סיפורו של אחמד בן ה-12 שנהרג מאש חיילינו, ראיתי את אביו ואת אמו. ראיתי בהם את נמרוד בני, ראיתי את בעלי ואותי.
עלה בי צורך גדול לכתוב לאיסמעיל, אבא של אחמד. רציתי לפגוש אותו ולדבר אתו, אבל אני לא מדברת ערבית ובסרט ראיתי שהוא לא מדבר עברית. חשוב היה לי בעיקר לא לשתוק לעומתו, לא להמשיך בחיי כאילו שלא ראיתי את הסרט וכאילו שלא התרגשתי. כולנו ממשיכים בחיים – גם כשמשהו נוגע בנו כל כך, וכך אנחנו מפסידים את הקשר האמִתי עם מי שנגע בנו. זה נראה לי חשוב כשמדובר באנשים בני אותו עם ודת, אבל זה חשוב פי כמה כשמדובר באנשים כמונו, 'אויבים' לכאורה, אבל אחים לצרה.
רציתי שאיסמעיל חטיב, אבא של אחמד, ידע שגם אני, שאיבדתי בן במלחמה הקשה וחסרת הפתרון הזאת, אין בי כל כעס על כך שהערבים הרגו את בני. יש בי כעס על האנשים שלא עושים מספיק כדי להפסיק את המלחמות האלו. על המנהיגים המחנכים אותנו שהמלחמה שלנו צודקת.
אנחנו – בני העמים – בוודאי היינו מסתדרים בינינו. בעיקר אנשים כמו איסמעיל וכמוני , שאיבדו את בניהם בגלל הצדק המעוות הזה. כי אנחנו יודעים מצוין שלא יכול להיות שום דבר צודק במוות של ילד.
בחיפושיי אחרי עקבותיו של איסמעיל כדי להעביר אליו את מכתבי הגעתי אל פורום המשפחות השכולות הישראליות והפלסטיניות. כאן, בפורום הזה, מצאתי את מקומי. מצאתי משמעות לדרך שנותרה לי בעולם הזה, משמעות השלום בדרך של פיוס, סובלנות, הבנה וסליחה." איריס שגב.
גאווה. עטא עוויסאת ואיריס. צלם אמן. מנטור צנוע ורגיש בפרויקט הצילום של פורום המשפחות השכולות הישראליות והפלסטיניות למען פיוס. צולם ע"י ורדי כהנא, גם היא מנטורית אמנית בפרויקט!
לכן חשוב לי להיות ביום שבת ה-28 לספטמבר בסינמטק בתל אביב, באירוע הייחודי של תרבות ושיח. מ -11 בבוקר יהיו מפגשי דו שיח על תפקידי הנשים בתהליכי הפיוס, ותערוכות צילומים, אמנות ואוכל.
יום כזה שחייבות כולנו לסמן ביומן, ולפנות זמן בעבורו. אמנם אני אמורה להיות בהולנד באותו סוף שבוע אך אני מנסה לשנות את התאריך. חשוב לי להיות שם. בשביל איריס ובשבילי
איריס שגב כותבת מתחת לתמונה בפייסבוק: "ביום רביעי התארחתי בביתה של נסרה שיהאב שבשכם והיום נסרה התארחה בביתי בראש פינה. הכל חלק מההכנות לתערוכה "הנוכחות של האין" שתוצג בסינמטק תל אביב ביום שבת ה- 28 בספטמבר. בתמונה נסרה מצלמת אותי "אוף דה רקורד" מגישה את האוכל".
לפורום המשפחות יש דף בפייסבוק ובנוסף יש את ."סדק בקיר" כואב ומרגש להבין שעבור החרות שלנו וגם שלהם משלמים בשכול
היום מציינים ארבעים שנה למלחמת יום כיפור. מין ציון דרך שמחדד שוב את האבסורד, שמחזיר למצב של פחד ממלחמה, של הרגשה שהנה זה שוב בא. החשש השזור בנימי נפשותינו, למולדתנו, לקיומנו.
אני מקווה שנמצא בתוכנו את הכח לחבר את עצמנו לצד השני ולפתוח בדו שיח.
אנחנו, הנשים הישראליות שילדינו עלולים לצאת לקרב, או שבעצמנו אנו מסתכנות בבילויינו בקניון או בבית קפה חובתנו לעכל את חשיבות הדו קיום. כי באם לא יהיה דו קיום, לא יהיה קיום. גם למטבע שלהם יש שני צדדים.
גמר חתימה טובה ישראל~
אוהבת אותך נמרוד~
