הכל התחיל בסאגה נוספת של בחזרה לעתיד. ווצאפ הודיעו לי שתוך כמה חודשים הם מפסיקים לתקשר עם אייפון 4. לא מספיק שלפני ארבע שנים בלבד עברתי לפלאפון עם אינטרנט, עכשיו אני צריכה גם לשדרג. שיחיה רטן משהו על זה שהגיע הזמן, שבגלל ההתנגדות העקרונית שלי להתנתקות מהדינוזאורים אנחנו לא מצליחים להתחבר לאינטרנט ולטלפון קווי (שטויות. אז מה אם כבר ביטלתי התקנה עם שתי חברות, הם היו מנוולים ובכלל, כולם אמרו לי שסיוט להתחבר פה לאינטרנט). בסוף קניתי טלפון צ׳יוואווה מעודפים של הדואר, מתוך החלטה עקרונית לא לבזבז על הסיפור הזה יותר מדי זמן וכסף.
וכך גיליתי את גבול האור. ממש אצלי בטלפון, עם זוג אוזניות, שמאפשר לי לשמוע אריק איינשטיין בשבע בבוקר בדרך משומקום (רק שם הסכימו להשכיר לנו בית למרות הכלבה, שהיא ההיפך מצ׳יוואווה) לדבלין. אולי בגלל שנהגי האוטובוס כל כך חביבים פה, או השלכת, או השד יודע מה, אבל לפתע עלתה בדעתי פגישה לאין קץ. ואחרי אינסוף שנים באקדמיה, האייקיו הבודד שעוד נותר פעיל הבריק לפתע והודיע שבעצם, לאור ההתפתחויות האחרונות (אז זה מה שחדש במדע, מ׳ אריאל יקירי) גם אני יכולה לשמוע את השיר הזה ממש כאן ועכשיו, בעזרת הסרטן הנייד ושתי חתיכות פלסטיק, ולהפוך גם אני לאדם אנטי חברתית שמפגינה באופן פיזי סירוב בוטה לתקשר עם הסביבה. ובכל זאת, אריק איינשטיין.
אחרי שתיים שלוש השמעות בלופ החלטתי לא לעבור לביצוע של אמדורסקי הצעיר (די להתווכח, יותר צעיר מאבא שלו ז״ל ומישראל גוריון יבדל״א) ושאני מוכנה להמשך הרצף של אריק. האין קץ של הפגישה מביא אותי לחשוב שקצת מוזר לצעוד במרץ ובשיא הקצב ברחובות העיר הלגמרי חרשת הזו (כי כולם עם אוזניות) אם כי אולי כבר קצת פחות כואבת (איזה מגניב אם פוליקר ילחין אלתרמן), לצלילי ״סע לאט״.
חכי זה עוד יידרדר עצמי הבטיח לי ובהגיענו למשרד — כרגיל הראשונה אחרי המנקה, אין כמו לגור רחוק תמיד מגיעים מוקדם — זה באמת כבר נהיה שלמה ארצי. מה עובר עלי? דוקא את השיר הזה אני אוהבת. אולי זה ראש השנה אולי שניה של חוסר זהירות. במקום לקרוא מאמרים על איש שמת לפני 1400 שנה אני שומעת מוזיקה של איש שמת לפני שש שנים (חזרנו לאריק כמובן, שנית מצדה לא תיפול כדברי אלפא בלונדי, וכדברי מאיר ז״ל: ויוה לה אלפא בלונדי) . שוב אותו הגעגוע לעבר המדומיין, שש, ארבעים, אלף ארבע מאות — מה זה משנה בכלל. צאי מזה מה איתך האיש שלך מבשל בשבילך (מה קרה עוף לא טוב? יש ילדים רעבים בהודו והומלסים מעבר לפינה).
אז. למה להתעסק במה שקרה לפני 1400 שנה ובמה שאנשים אמרו — או לא, שרו או לא? כי זה רלבנטי, זה למה. זה עושה לאנשים משהו בלב, שמשפיע על הפעולות שלהם. למשל, הם הולכים וקונים כרטיסי טיסה. או נכנסים ליוטיוב. מפסיקים לאכול ליום, או חודש. כדת הדמיון הטובה(?) עליהם. אכן, בפרפרזה פרועה על אהובי #2, המזכיר נשכחות ומשמרות: אם אנשים היו יודעים באוזניות של מי הם מככבים בתור מה. (שוב) תודה, אריק.