השבוע, כשניסיתי להעביר עוד אחה"צ שסירב להסתיים, הגעתי לאחד מגני השעשועים האטרקטיביים באזור. כבר על השביל מהחניה לגן השעשועים הבחנתי בשוליית ילדים שגודשים את המתקנים. כשהתקרבתי עוד קצת הבנתי שמדובר בעשרה ילדים ערביים פעילים ובאימא שלהם שיושבת על הספסל. גורי רקע ברגלו ואמר " אימא בואי נלך הביתה, הכול תפוס פה ובא לי על הנדנדה!", כשהוא בדרכו לשלוף את דמעות המניפולציה שמשוגרות מתוכנית המגירה מס' אחת למצבי גני שעשועים.
גורה, האחות הקטנה והמעריצה עמדה לשמאלו ואמרה בהחלטיות "נכון!". אני התיישבתי על הספסל לשמאלה של האימא השנייה לעכל שנייה את הדף ההתנגדויות. "שלום" אמרתי בחיוך עייף. "שלום" היא ענתה בחיוך חמצמץ משהו.
מצאתי את עצמי מנסה להשתלט בו זמנית על שני קולות: הראשון "למה הם השתלטו על הגן משחקים?" והשני, שבא לי להוריד את הילדה המצחקקת עם השמלה הכחולה ושתי הצמות מהנדנדה ולהושיב במקומה את גורי. "תקשיבו" הסתכלתי על הגורים בגובה העיניים כשהוצאתי מהבוידעם את הקול האסרטיבי שלי 'א- לה' סופר נני +רולידר במהדורת דו-קיום מורחבת. "אנחנו לא נחזור. אתם יכולים ללכת למתקנים שאתם רוצים, לבקש לשחק או לחכות בתור. תסתדרו כבר…" תוך פחות מעשרים שניות התרחש ה-לא ייאמן במהדורתו החגיגית: קומץ מילים חותכות מצידה של האם הערבייה גרמו לעשרת ילדיה לעמוד בשורה ובהקשב מתוח מולה.
הייתי המומה. גן השעשועים שידע מהרגע שהגענו אליו המולה המונית, השתוללות וצחוקים שטופי התלהמות, נדם. גורי וגורה המופתעים הסתכלו אחד על השנייה וכעבור שתי שניות ראיתי אבק לידי ואת גורי על הנדנדה…
"סליחה. זה בסדר, הם היו מסתדרים ומחכים…" פניתי לשכנתי בספסל, מנסה לעכל את ההתרחשות, ולהעלות מאבק זיכרוני מתי בפעם האחרונה ראיתי ילדים כאלה ממושמעים בשפע גני השעשועים שהספקתי לפקוד מזה שש שנות אימהותי המאתגרות. "לא, לא. זה חשוב. זה בסדר. הם צריכים מוותרים", היא ענתה מחויכת ובו זמנית הוציאה קופסת גלידה, הורידה ת'מיכסה ולפני ניגלה מקבץ כנפה חתיכיים במיוחד (כנראה שהאחסון בקופסאות פלסטיק של גלידה חוצה יבשות ועמים) "קחי תאכלי, זה הכול בשבילך!" "תגידי איך ידעת? זה הדבר שאני הכי אוהבת בעולם! אפשר לקבוע איתך פה גם מחר"? עניתי בחיוך שסירב להימחק ושאבתי אותם לאט ובטוח לבטני. פתאום שמעתי גלגולי צחוק מהדהדים מרחוק. אלה היו גורי, גורה וחלק מהילדים שלה שהסתובבו יחד בקרוסלה ותוך כדי עשו תנועות גוף מוגזמות. מנסים לדבר אחד עם השני, לפרש מילים ולגשר על חוסר התקשורת המילולית, מה שהיה ניראה כמו מחזה מגוחך ומשעשע במיוחד.
"תגידי, שלך בחוגים? היא שאלה אותי כאילו נחתתי בזה הרגע מכוכב הלכת "אצלי הכול סבבה." "לא הם לא בחוגים. כאילו כן, אבל רק פעם בשבוע. נשארים עוד איזה חמישה ימים מעצבנים שאני רק מתפללת שייגמרו…" עניתי עצבנית ומיואשת ", ואני על סף התחרפנות טוטאלית. תגידי את מכירה בית משוגעים טוב שיסכים לקבל אותי"? הסתכלתי על מי שבזה הרגע הרגישה לי חברת אמת משנים שנימה. היא התחילה לצחוק צחוק ביישני עם היד על הפה שלאט לאט התעצם, וככה מצאנו את עצמינו יושבות ומתפקעות מצחוק על הספסל בגן השעשועים. הפעם אנחנו נראינו לצופים מהקרוסלה המחזה הכי משעשע…
"את יודעת"? עניתי קצת אחרי שהנשימה שלי עשתה "קמבק", מנגבת את דמעות הצחוק. "כמה חבל שכל אלה שם למעלה לא יכולים לקחת דוגמה ממה שקרה כאן היום. בטח עכשיו, לפני הבחירות… מה שהתחיל באווירה לא נוחה של השתלטות, נגמר בנדיבות, בוויתור ובצחוק". "את צודקת", היא ענתה עם עיניים שרצו להגיד את אותו דבר לפניי. " אני תמיד אומרת בעלי: אם נשים היו ראשי ממשלה הכול היה נגמר בסדר…"
