"ויהי ערב, ויהי תהו, ויהי פי תהום.
והשקט עמד מלכת.
ורופא צעיר אחד נכנס ויצא
ולא הצליח
לדעת אם הלכת או אם
עדין הנך. כי בסופך
לא היית עוד נשימה
רק משק כנפים מרחף,
של פרפורי הלב.
זוכרת?
ממש כפי שהייתי פעם אני
בבטנך. לב ולב, ולא
נשימה.
ראשיתי עבר של חיים.
וסופך עבר של מות."
שיר זה הפותח את ספרה של מיה טבת דגן, לוקח את הקוראים למערבולת הכאב והצער על אובדנה של המשוררת במות אמה.
בספרה הקוראים חשים את הגעגוע לאמה, שהלכה לעולמה כשהמשוררת היתה רק בת שלושים ושמונה.
הגעגוע הוא כה עמוק, והיא מנסה "להחיותה" בדרכים שונות, מעט נאיביות ומאד מרגשות:
"כמה פשוט להתגעגע אליך
מכאן, מבלי
להפסיק לנשום.
מעולם לא היית פה, אמא,
ולפיכך, איך תוכלי למות?"
"בקרוב ירד
ליל הקדושים, ועמו
המתים מהשמים
ואחפש
בין השדים והרוחות
את אמי ואת טוב עיניה
הירוקות"
"רק השכל העקשן, הדקדקן,
תיקן כפיתי ומיגע של ארועים.
צועק כל הזמן
בקולו הפקידותי
מות!
אפי לא מתבלבל.
בושם עורך נישא לעברי
מקצה הרחוב
ברוח"
"ואולי, רק אולי, אין מה לדבר בעולם הזה
על מות?"
מיה טבת דין נוגעת במילותיה בזיכרונותיה מאמה וכואבת את כאב האובדן של נשמה שהתיתמה.היא ממשילה את חייה לאחר מות אמה, את חייה עם הורה אחד, כחיים על רגל אחת, ללא תמיכה וללא מקל. אין לה במה להיאחז, עולמה כל הזמן מאיים למוטט אותה.
המוות חסר הגיון בעיניה של מיה והיא חושפת שוב ושוב בשיריה את ניסיונות ההתמודדות שלה עם המות.
"היית טבולה כל כך בחיים, אמא, עד מעל לראשך.
אפילו אדמת בית הקברות פערה את פיה
בהפתעה על שהתקלקל כך העולם
והקדמת לבוא אליה."
מיה עוסקת בשיריה במעגלי החיים, מהעובר ברחם ויציאתו לחיים מול המוות (מות הרחם). היא עושה שימוש נרחב במונחי ההיריון והרחם בשיריה: "עובר של מוות", "אך הרחם גססה מעבר לדלת", "הריון מותך ארוך מנשוא",
"בכל שנה
בהתקרב יום הולדתי היתום,
אני מצפה, אמא, שתולדי לי מחדש".
"ואת עדין מתה.
את כל הזמן מתה
ללא הפוגות"
היא מחליפה בינה ובין אימה תפקידים, היא היולדת ואמה ברחמה, היא האמא ואמה הילדה.
"אני רוצה ללדת אותך בזעקה מבין רגלי.
אני רוצה,
לתלוש אותך מתוכי, כמו איבר פנימי מאיברי"
"מי שמני
גדולה כל כך
ואותך קטנה?"
הספר מחולק לשני חלקים : "ערש משכבך" ו"בקיץ ההוא שירים מהארץ האחרת".
לאחר מות אמה ,מיה לא מוצאת מנוחה ושלווה והיא עוברת למדינה בים השקט, המהווה מטאפורה לחיפושה אחר השקט והשלווה.
"ככלות הכל
נסעתי עד לכאן
להפוך את המרחק ממך
להגיוני."
זהו ספר שירים כתוב היטב, עצוב ונוגע, המתאר בצורה מרגשת את כאבה של המשוררת.
ולסיכום, שיר מקסים מתוך הספר המתאר את מהותם:
"מי כותב אותך
מתוכי? את או אני?
כי אני, אינני מכירה את
השירים האלה, באמת
שאינני מכירה , והרי
מלכתחילה לא רציתי
שתמותי.
אבל מתת, למרות זאת, ומאז
את נחצבת מתוכי במילים, לא על ידי מלאך, ולא
על ידי שרף, ולא על ידי
שליח, אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו:
באלקים אני משחקת, והוא
משחק בי בחזרה".
XOXO
אחת שיודעת 😉
