הספר הזה החזיר אותי כמה שנים אחורה, לימים בהם הייתי עוזרת משפטית בבית משפט לנוער.
לימים בהם הייתי מטפלת בתיקי סעד, תיקים העוסקים בילדים שמועברים לפנימיות, משפחות אומנה וכיו"ב בשל נסיבות חייהם הקשות, לצד תיקים של נוער עבריין, כאלו שגז מזגנים, דבק מגע, אלכוהול וג'ויינטים הם מנת חלקם.
הספר מגולל את סיפורו של נער שגדל במשפחה נורמטיבית לכאורה, ובכוונה אני מציינת לכאורה, כי במרוצת הספר אנו מבינים דבר או שניים על המשפחה. המשפחה מקבלת הצעה לעבור לקולורדו והבן הגדול שלהם, גיבור הספר (שאת שמו אנו לא יודעים) מחליט שהוא אינו מצטרף, ולו בשל העובדה שיהא עליו להיפרד מניקה, כלבתו, חברתו היחידה. כך מוצא את עצמו גיבור הספר עובר לפנימייה.
בגב הספר מצוטט המשפט שלדעתי מתמצת את מהות הספר:
"השאלה הגדולה המובילה אותנו בספר הזה אינה "מה יקרה" אלא "מה יכול היה לקרות אחרת" – והשאלה הזו לא נותנת מנוח זמן רב לאחר הקריאה".
ואכן כך הם פני הדברים.
הספר מתחיל במפגש של עובדת סוציאלית עם קבוצת אסירים, ביניהם גם הגיבור שלנו, כך שכבר בהתחלה יודעים את הסוף הטראגי. מה שלא יודעים הוא מה הוביל אותו אל בין כותלי הכלא.
"העובדת הסוציאלית שמכריחים אותי לפגוש כל יום שלישי אומרת שאין אנשים רעים, רק מעשים רעים. בחירות רעות. היא אומרת שלכולנו יש כל מיני צדדים וכל מיני רצונות ודחפים, ושהחוכמה היא להכיר אותם וללמוד להשתלט עליהם בזמן.
"תנסה לחשוב", היא אומרת לי, "מה היית צריך לעשות אחרת בשביל שכל זה לא יקרה"?
"לא יודע".
היא מנסה עוד פעם. "נגיד שהייתי אומרת לך שאתה יכול לחזור בזמן ולשנות דבר אחד, לאיזה רגע היית חוזר ?"
שאלה טובה. כל הזמן אני חושב עליה ולא מצליח לענות. אני מגלגל את הכל אחורה כמו סרט, ואז עוד אחורה, ועוד קצת, עד שפתאום הסרט נגמר לי. כל פעם זה ככה". (עמוד 9)
והוא מגלגל אחורה…..
הספר מתחיל בזמן הווה ועובר אחורה בזמן לשני סיפורים, האחד המגולל את סיפורו של הגיבור במהלך שהייתו בפנימייה ולמעשה מוביל להבנה מהו אותו מעשה שהוביל את הגיבור שלנו לכלא, והסיפור השני הוא סיפור חייו של הגיבור במסגרת משפחתו, טרם ההחלטה לעזוב את הארץ וטרם כניסתו לפנימייה. בסיפור הזה אנו מקבלים את המסגרת הכללית של המשפחה, התנהלותה, המורכבות שלה, וכל מה שהוביל את הגיבור להיות מי שהוא ומה שהוא.
"אני לא מתגעגע למשפחה שלי. לא להורים שלי ולא לאחי, זה כאילו שמהרגע שהם נסעו הם לא קיימים יותר. כשאני נזכר בהם מידי פעם זה כמו להיזכר במשהו שהיה מזמן, משהו שלא בטוחים אם הוא היה באמת או שזה רק דמיון". (עמוד 52)
בפנימייה הגיבור לא מתחבר לצעירים בני גילו וכמעט לא הולך לבית הספר. הוא די בודד, הוא בורח למקומות בהם הוא פוגע בעצמו על מנת "להרגיש חי", עד אשר מגיעים לפנימייה אלכס ואירה, אח ואחות, המפיחים בגיבור את הרצון לחיות, הם עוברים חוויות משותפות ואט אט רואים כיצד הגיבור מתחיל להתאושש מבחינה נפשית ומתחיל ליהנות מהשהות בפנימייה אבל גם זה כמובן עניין זמני לגמרי.
"בהתחלה אני כל הזמן מפחד שכל זה ישתנה, שהכל יעלם ואני אחזור להיות כמו שהייתי. אבל לאט לאט אני מתחיל להתרגל. הפחד שהחיים שלי יחזרו להיות כמו מקודם, נחלש. היום אני מבין שיותר מהכל זה בדיוק מה שהיה צריך להעיר אותי. לסמן לי שמשהו לא בסדר, שדברים רעים הולכים לקרות. ראיתי בחיים מספיק סרטים בשביל לדעת שכשמישהו מרגיש הכי טוב והכי רגיל, זה סימן ברור שהחיים שלו עוד שנייה הולכים להתרסק. אבל כמו בסרטים, למרות שיש מלא סימנים שכולם רואים, דווקא המישהו שזה הולך לקרות לו בכלל לא רואה אותו. רק בסוף, כשכבר מאוחר מידי". (עמוד 134)
מפה ועד לסוף הטראגי הדרך קצרה.
הסיפורים מתוארים מפיו של הגיבור, נער צעיר, פוחז ופורע חוק, לצד נער שברירי ומופנם, מלא בעצב. הכתיבה הדהימה אותי וריתקה אותי. השימוש בסלנג הנערי, כתיבה איכותית ועריכה מהודקת. מאוד נהניתי מהכתיבה וממש הרגשתי שהנער מספר לי את סיפורו. הרגשתי את זעקות השבר מעומקי ליבו, את תחושות הניתוק, העצב, חוסר היכולת שלו לשלוט בחייו, ואת אוזלת היד של המערכת.
כמו שנכתב בגב הספר, השאלה מה היה יכול לקרות אילו, מהדהדת בראש גם לאחר סיום הקריאה.
ממליצה בחום על ספר מטלטל, קשה ולצערנו לא רחוק מהמציאות.
