הפוסט האחרון שלי גרר תגובות רבות מכל מיני כיוונים, בארץ ומעבר לים.
מרגשת מאד היתה אישה שאחיה סבל מגידול דומה, נותח והבריא לפני 7 שנים.
שמעתי בקשב את דבריה של אוסנת, שבעלה עבר את אותו ניתוח תחת ידיו של פרופסור רם, ונמצא כעת בהחלמה והיא הציעה יד לחיבוק מידי.
אישה מקסימה אחרת הציעה את עזרתה, ובמקרה שלה בעלה לא צלח את הדרך ונפטר בדיוק לפני שנה מאותו הגידול. הסיפור של זאת האחרונה גרם לי להרגיש עוד יותר מאובנת. הערכתי את הנכונות לעזרה ואת התחושה שיש לי חברות לנשק.
מוצאת את עצמי נפעמת וגאה מהמעטפה החברתית הישראלית.
ממש לא יודעת מה אפשר "לעדכן" אלברט נמצא יומיים לפני הניתוח, היום יום חג בישראל, כולם חוגגים, המדינה לבושה בלבן- והלב שלי לבוש אפור.
המחשבות הכהות על מה הנורא מכל שעלול לקרות לנו, המחשבות שאלברט לא יצא מזה ושאהיה אלמנה, מטלטלות אותי.
חייבת להשתמש בתורת הקורס "הומור כאמצעי התמודדות" שהוא כלי בקופסת הכלים לחיי.
אתם אולי מכירים את הבדיחה על האלמנה שהתחתנה ואחרי חודשיים בעלה רצה להתגרש, אז היא אמרה לו "בשום פנים ואופן לא! אתה לקחת אותי אלמנה, אתה תחזיר אותי אלמנה". אני הפכתי את היוצרות. אמרתי לאלברט "הייתי גרושה כשהתחתנו, ואתה יכול רק להחזיר אותי גרושה. אין אופציה לאלמנה! ובכלל, אם תמות – אני אהרוג אותך!"
הבדיחות של ההומור השחור ממשיכות, וכן, יש בהן מזור לנפש הדואבת שלי.
אלברט אומר לי "בטח כבר יש לך מועמד להחליף אותי". אני עונה לו "מה? יש לי רק אחד? למה להעליב? יש לי כבר אחד מוכן לדייט להלוויה שלך וגם בררתי שיש לו טוקסידו".
צחוק שחור בצד, אבל המחשבה שהוא אולי עומד למות מוות נוראי ואני אשאר לבדי, מתעתעת בי ולא מרפה. כל רגע אני רוצה לצבוט את עצמי, חושבת שאני בחלום רע שאני כבר קמה ממנו.
ההתנהלות מול חברים וחיבוקים לפעמים קשה לי. מצד אחד, אני מודה לכולם על האהבה, מצד שני חבל שאנחנו לא באיזה אי בודד. אבל באי בודד בוודאי הייתי מרגישה מסכנה וגלמודה.
התנהלות חיים של "בלבלה". פסיעות ליום יום עם פעולות מונוטוניות. מפגשי קפה להעביר את הזמן.
הלב לא מצליח לבצע את ההפנמה האולטימטיבית: הימים האלה, כאן ועכשיו, עלולים להיות הימים האחרונים המשותפים שלנו.
אלברט הוא האהבה הכי חכמה, הכי גדולה והכי בוגרת של חיי. אומנם הוא לא אבי ילדי, אבל הם קשורים אליו וכואבים את הניתוח הצפוי מתוך דאגה אמיתית לאיש שכה השפיע ומשפיע על חייהם.
מחכה ליום המשמעותי כל כך.
אני יודעת שיום זה יהיה מבין הגורליים בחיי.
חיינו.
חייו.
תדליקו נר. תשאו תפילה – מחר יום שישי, בשעה 11 בבוקר, שעון ישראל.
