מיום שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות אמא.
הייתי אמא. אימהות הייתה המהות שלי.
בין מחשבה אחת על אימהות לשניה היו לי גם חלומות.
הם היו בנויים למרבית הבושה מסרטים אמריקאיים של שנות השמונים. השנים האלה בהם היו בתים פרבריים מסופרי דשא. מטבחים רחבי שיש וארוחות ערב משפחתיות. בשר פירה אפונה ירוקה.
אימהות מחייכות אפו עוגיות ואבות חרוצים הגיחו לעת ערב מסופקים מעבודתם מביטים באישתם החיננית ומחבקים ילד בלונדיני מחזיק דגם של מטוס.
אדניות פרחו בחלונות ולנשים תמיד היו מותניים צרות.
דמיינתי את עצמי משקה אדנית, אופה פאי מושלם. מאוהבת עד מעל לאוזניים באיש שלי. ואמא. אמא. אמא.
מדי פעם, הייתה חוצה את מוחי מחשבה על קריירה. הגיתי בקריירת משחק. עיתונות. אולי אפילו רפואה. חלמתי על חנות פרחים. על אומנות ועל פסיכולוגיה.
בכל אותן התמונות, מקבלת אוסקר, שוזרת זרים יפיפיים, משכיבה אנשים דואבים על ספה או על מיטת ניתוחים תמיד היו הילדים שלי בתמונה. גם הבעל, בקטנה, בצד..
בקיצור, נועדתי לאימהות. עשיתי בייביסיטר מגיל כלום בכישרון רב. הייתי החלילן מרמת החייל. כל תינוק מעוך פנים וזב חוטם היה מוציא ממני מיצמוצי שפתיים וקולות גרוניים. הרחם שלי פעם בעוז למראה עגלה מתקרבת וכבר עם הנץ העשור השלישי לחיי, משמע בהיותי בת עשרים ויומיים דימיתי לשמוע שעון ביולוגי נוקש בקול מתכתי ומאיים.
לא היה מקום להתלבטות. לא הייתה שאלה. רציתי כל כך.
ואכן, עוד בטרם מלאו לי 25 זכיתי. אימהות לתפארת. חיבור מיידי. לידה מזעזעת תפרים מפה עד לשם הורמונים שעשו לי שחור בעיניים. פיטמות סדוקות. בלבלה בראש, בגוף בנשמה. אז מה?
וכך הלאה. העובדות ידועות ארבעה סך הכל. בדיעה צלולה. מבחירה.
בתוך האימהות, שקועה עד צוואר. ומהצוואר והלאה, גם כן שקועה. אני אמא.
זה מגדיר אותי. מסביר אותי. מאיר אותי. הם השמחה וההתרגשות. הם למידה והבנות. הם מראה, או ארבע מראות.
אבל לפעמים, ממש לפעמים, לא בא לי. לא בא לי. בכלל….
לא בא לי לשמש דוגמא.
לא יודעת את התשובה. לא יכולה לכיל עוד פרור של צורך מיידי.
לא יכולה לנחם. לא רוצה שיגעו בי. בכלל.
לא רוצה עבודות יד מקסימות. לא פנויה להתפעל. לא עכשיו.
לא יכולה להקשיב. רוצה לחשוב. יש לי גם מחשבות משלי, המון, אם רק אתן להן הזדמנות אני בטוחה שהן תשמחנה שאני אחשוב אותן.
לא רוצה שירצו אותי. שיריבו עלי. שיריבו לידי. שירצו שאהיה הבורר. לא בא לי לברור, כבר עדיף לי לברור עדשים ירוקות על גג בשמש. לבד. גג בשמש לבד.
לא רוצה את הבאלגן שלהם. נעליי התעמלות בסלון. תחתונים מגולגלים לחבל קפיצה בתוך מכנסיים הפוכים.
והם רעבים, ילדים רעבים כל הזמן. וזה חוזר על עצמו בלי גיוון כל יום כל יום. ואז אני אמורה לספק להם מזון וכמובן שמהשניצלים או הבולונז שהקפאתי קופסאות קופסאות לא בא להם. ואם אין קופסאות בדיוק ממש בא להם אבל אין כי לא עשיתי. ועכשיו הם רעבים.
כואב להם. האוזן, המכה בקרסול הביוץ. הם צריכים חבישה, קביים ביקור במוקד. הם צריכים משקפיים הם לא רואים כלום. וזה דחוף.
הם עצובים כי אמרו להם, או לא אמרו להם מספיק. כי לא הזמינו אותם, או כי המורה נטפלת אליהם באופן אישי. וגם אנחנו עכשיו ברגע זה ממש מעליבים אותם. נורא. כי לא הסכמנו איתם בעיניין המורה.
כי לכולם יש ורק להם אין. כי כולם רואים האח הגדול ורק אנחנו לא מרשים. כי כולם הולכים לישון בחצות ומשחקים במחשב שעות ואנחנו.. נכון לא מרשים.
אני מקפחת את הגדולה כי היא גדולה. את המשופם כי הוא הוא.
הקופצני לא מתלונן שהוא מקופח, הוא פשוט מבוהל לו בפינה בשקט. ואז מקפץ ומקפץ.
הקטנה לא מתלוננת כי היא מנהלת את כולנו ביד רמה. מה שמיד גורם לכל השלושה להתלונן, לא עליה כמובן. עלינו, כי איך זה ייתכן שאנחנו מרשים לה לנהל?
איך אנחנו עושים שיהיה להם נורא חם בקיץ, קר בחורף. משעמם להם. בגללנו.
איך תמיד אנחנו שוכחים הכל, שהיה לו מבחן ובגללנו הוא לא התכונן? שיש לו היום גיטרה והיא נשארה בבית? שהוא מת מרעב כי הסנדביץ נשאר על השיש ועכשיו גם כואב לו הראש.
לא בא לי להגיד כל הזמן מה לעשות. לא בא לי שישאלו אותי את אותן השאלות. זה משעמם אותי נורא.
ואין לי כח להיות אשמה. לא בא לי להיות אשמה להם. על שלא היה לי כח. על ששכחתי. על שלא הספקתי. לא חייכתי. לא התייחסתי.
גם לאמא נמאס לפעמים להיות גיבורה.
אמא נוצרת לאט. אבל אין שום דבר איטי בתינוק צווח.
אמא נוצקת בתבנית שהכינו לה החיים ומנסה למצוא בתוך הצורה מקום.
זה מתחיל מכל הפעמים שנשבענו שלא נהיה כמו אמא שלנו.
נפלא, ראשית דבר על דרך השלילה, מה לא נהיה. איך לא נעשה.
טוב, אז מה לא לעשות ידוע, אפשר לסמן וי. ועכשיו מה?
אופס, המציאות איננה דומה לפרוור אמריקאי כלל וכלל. המותניים שלי אינן צרות ופאי מוצלח הצלחתי לייצר פעמים ספורות.
אז עכשיו מה?
לא כמו אמא שלי, לא כמו בחלומות. מה נשאר? וריאציה פרטית, אישית לגמרי.
ניזונה מספרות מקצועית למחצה, שיחות בגינה, תוכניות בוקר. מתובלת באלף חרדות, סיפורי זוועה, אנסים, רוצחים פוטנציילים, מחלות איומות ועוד.
ולסיום קורטוב של נבואות זעם, כאלה שגורמות לך להבין שמה שלא תעשי לא יעזור לך. בסוף תגמרי כמו אמא שלך, גם הבת שלך ממש לא תרצה להיות כמוך..
משפטים מעודדים כמו "אימהות ובנות זה סיפור" או "חכי חכי.." או המשפט האלמותי, הלהיט של כל הזמנים: "ילדים קטנים צרות קטנות, ילדים גדולים צרות גדולות" יופי! אחלה! יש למה לחכות..
לברות המזל יש את הדבר הזה שנקרא :אינטואיציה, או במילים אחרות יכולת הדחקה, הכחשה ותיפקוד בשעת לחץ תוך שמירה על ארשת נעימה ומסבירת פנים.
את הופכת ליד ימינה של הגננת כדי שתאהב את הילד שלך תולה צלופנים צבעוניים באישון לילה על החלונות וקוראת לגננת מותק.
אחר כך את בוועד. משתתפת פעילה בישיבות. ושוב את קוראת למורה מותק.
האמיצות מנשקות את המזכירה על שתי הלחיים בעודן חולפות בצעד קליל לחדר המנהלת, גם לה הן קוראות מותק.
אין לך כח לזה והאמת זה מעניין לך את התחת אבל זה מה שאימהות עושות לא?
ואם לא בא להן?
ואם לפעמים לא בא לי?
אין הפסקות. אין זיכויים והחזרות.
ואם לפעמים קשה לי נורא להיות אמא גיבורה?
רק לדקה. רק לשעה. ליום?
להיות אני.
מי אני?
מה תמיד רציתי להיות??
אמא?
שיט. ואם לא בא לי….