אז כן, החלטתי שאני מעיזה ושלחתי את הפוסט שלי למייל של מנכ"ל וינגייט בכבודו ובעצמו.
לא יודעת איך הצלחתי לנהוג אחר כך. סף ההתרגשות היה גבוה ברמה שהיה בא לי לצעוק I DID IT! ושכל העולם יישמע.
הגעתי לקורס מחוייכת ואף אחת לא הבינה מה פשר החיוך שלא יורד לי מהפנים. קראתי לקרין, מנהלת הקורס שלנו הצידה ושתפתי אותה. החיבוק החם שקיבלתי היה קסום. בפתיחת המפגש שיתפתי את כל הבנות במהלך שעשיתי בתעוזה ובאומץ שתפסתי וכמובן בתוצאה. לקוח החלומות שלי חזר אליי והפגישה בדרך.
אני יודעת שהרבה פעמים שזה לא פשוט לנו לעשות את הצעד.
החשש מלקבל "לא" או מחוסר תגובה, הרבה פעמים משתק אותנו.
אני למדתי בחיים שאם אני לא עושה, אני לעולם לא אדע מה יכול היה לקרות. ואם אני לא אייצר את המציאות הזו, אז אף אחד לא ייצר אותה בשבילי.
אז אם יש לכם חלום, אם יש משהו שאתם מאוד רוצים להשיג, תגידו לעולם וליקום ותזמו פנייה. אם זה הדבר המדוייק עבורכם, הוא יקרה! (תזכרו שבסוף כולם בני אדם בשר ודם בדיוק כמוכם).
אחרי שנרדמתי עם חיוך באותו לילה של יום א' בשבוע (בזכות התשובה ובזכות הפרגון הכל כך מרגש של הבנות והצוות שיש לו חלק ענק, שבטיימינג הזה עפתי על עצמי והעזתי לחלום ולכבוש את לקוח החלומות שלי), התעוררתי לבוקר של יום שני ואז ממש על הבוקר ב 8:30 צלצל הטלפון ועל הצג מספר עם קידומת 09. אני עונה ועל הקו: " שלום שירי, זו רחלי מזכירתו של אמוץ בכר מנכ"ל וינגייט. הוא ביקש לקבוע לכם פגישה של שעה. מתי את פנויה?"
אתמול נפגשנו. קשה לתאר לכן במילים את ההתרגשות שחוויתי לקראת הפגישה. את הרצון להביא את עצמי הכי נכון והכי מדוייק ויחד עם זאת לשמור על האותנטיות ועל מי שאני בכל הסיפר הזה. אז פשוט הבאתי את עצמי ואת האמונה במיזם אותו אני רוצה להרים.
האוירה בחדר הייתה כל כך נעימה שממש הרגשתי בבית, כאילו אני בפגישה עם חבר. השיחה קלחה והבנתי שיש כאן פוטנציאל אדיר למיזם משותף ושמנכ"ל וינגייט מבין שכדאי להתקדם ולקבוע פגישת המשך. (לא תאמינו, אבל ברגעים אלה ממש בעודי כותבת את הפוסט הזה, התקשר מנהל בית הספר למאמנים בוינגייט לקבוע לנו פגישת המשך).
וברור שלא עזבתי שם לפני שעשינו סלפי (טוב כן, אני ביקשתי, אבל רק בגלל שיש לי אומץ ולו קצת פחות).
אז תחלמו, תעיזו ותעופו על עצמכם ועם עצמכם ותגשימו את הייעוד שלכם.