אני יושבת בחדר ההמתנה לרופא, מסביבי אנשים שעד לפני 11 חודשים נראיתי כמותם. מימיני מורה מאוד נחמדה, נורא ממהרת לשיעור בכיתתה, משמאלי, אישה שהגיעה מלווה בבעלה מחייכת במבוכה ומולי 2 גברים כולם צעד אחד לפני. צעד אחד לפני השנוי שישנה את חייהם לנצח. כל אחד מסתכל על השני בחשש, עם הרבה פחדים ועם הרבה תקווה וציפייה. רק אני יושבת בצד בשקט, לא רוצה להרוס לאף אחד את האושר ואת התקווה. מצטנפת ומתעסקת עם האיפון מקווה שלא יעמידו אותי במבחן, רק שלא ישאלו שאלות.
המזכירה קוראת לי אליה ושואלת, סליחה מה את עושה פה את מאוד רזה, עניתי לה שאני כבר אחרי אבל עם דליפה, הסתכלה עליי בעיניים מרחמות, עיניים מבינות ולא שאלה עוד רק התנצלה ואמרה שלא הבינה למה אני מגיעה לרופא.
חזרתי למקומי, מנסה לחשוב על הפגישה עם הרופא. על השינוי שמחכה לי. הייתי מוותרת על זה אני גם ככה רגילה לחיות עם הנקז ועם כל הבעיות מסביב, זה כבר הפך לחלק מחיי. אני מבינה שזה בלתי אפשרי אבל קשה לי לעבור שוב את השלבים של הניתוח. הניתוח עצמו עם כל החששות סביבו, שתיית הנוזלים, אכילת הרכים ובכלל מה יהיה…..
נכנסת לרופא. מראה לי את כל התיק הרפואי שיכול בשקט להיות תיק רפואי של אישה בת 80. הרופא מדפדף, מעלעל ומנסה להבין את כל השנה בחצי שעה. תוך כדי אני שואלת שאלות, מנסה להבין אם הייתי רוצה שזה יהיה האיש בו ארצה לשים את חיי, אם הוא האיש שיחזיר את חיי למסלולם. הרופא אדם צעיר מאוד, בעל שם, לבוש בצורה אסתטית ואלגנטית משהו, מדבר בצורה איטית ורהוטה, מסביר לי את כל השלבים, את האפשרויות וחותך באמירה, את חייבת לעבור מעקף קיבה עם כריתה של החלק החולה של הקיבה. כריתה? מה כריתה? אני? איך? התחלתי לבכות.
ראיתי בעיניו של הרופא חמלה, ראיתי שהוא מתנצל בצורה חכמה ואומר לי שהוא חייב להגיד לי את הכל. הוא לא יסתיר ממני כלום. הוא יגיד לי את כל הסיכונים ואת כל האמת. הערכתי אותו על כך ועניתי, או.קי מתי?
אני מבינה ללא עוררין שאין לי ברירה. זה כבר לא ניתוח מבחירה, זה ניתוח חובה!
הרופא ראה שאני נמצאת במערבולת של רגשות, לקח נייר וצייר תרשים של כל ההליך, תוך הוספת המשפט המרגיע: עשיתי כבר מספר ניתוחים מסובכים יותר. נרגעתי. והוסיף עוד, שתדעי לך שאיכות החיים שלך לאחר הניתוח יהיו טובים בהרבה מאשר אחרי ניתוח השרוול.
הדיבור עם הטון הרגוע, הטון המרגיע, נתנו לי תחושה טובה. נתנו לי להבין שאני בידיים טובות. ישבתי אצל הרופא שעה ושאלתי שאלות, רציתי להבין הכל. הפעם אני חכמה, הפעם אני נכנסת לעניין בידיעה עמוקה של מה הולך להיות ומה הולכים לעשות.
הרופא נתן לי רשימה של בדיקות ותאריך לניתוח. יוסי נבהל, הוא כנראה הבין שזהו. נכנסים לעוד ניתוח. עוד שלושה שבועות? רגע דוקטור אבל לא נספיק הכל… יוסי יהיה בסדר, חייבים לגמור עם זה, חייבים לשים את העניין מאחורינו. יוסי נרגע מעט אם כי אני רואה דאגה בעיניו. דוקטור, שואל יוסי, מה יהיה עם המשקל שלה, היא כבר כל כך רזה היא תרד עוד? הרופא ענה לו: "לדעתי עוד 5 ק"ג". העיניים של יוסי הצטמצמו עוד קצת… יוסי יהיה בסדר אני מוסיפה.
יוצאים מהמרפאה והולכים לארוחת צהריים מאוחרת, מנסים לא לדבר על הניתוח הקרב, מנסים לחזור לשגרה אבל ענן כבד רובץ מעלינו. גם אני וגם יוסי מבינים שאין ברירה. כדי לחזור לחיים נורמליים אני חייבת לעבור את הניתוח. אני חייבת לסיים את תהליך ההרזיה שהיה אמור להסתיים בניתוח לכאורה פשוט שעשיתי לפני שנה.
את יודעת, אומר לי יוסי את הניתוח שרוול עשית ב- 27.1 והניתוח מעקף יהיה ב- 22.1 כמעט שנה ממש מיסטי הקרבה בין התאריכים. אני מיד מנסה לחשוב אם זה אומר משהו אבל מחליטה לא לחשוב על זה עוד.
הרבה מחשבות רצות בראשי, כל כך הרבה עומד לפניי. חיכיתי לרגע הזה כל כך הרבה, אז למה עכשיו אני כל כך חוששת, למה אני כל כך חושבת……
כולי תקווה כי השנה החדשה תביא אל פתחינו בריאות ומנוחה, כן סוף סוף מנוחה וחזרה לשגרה.
